חזרזיר ישראלי – אכן, חזירות
אורי פז
המחנך והעתונאי אורי פז עלה לישראל ב- 1990 מחבר המדינות. זהו מאמרו הראשון בנתיב.
הרכב מורחב של תשעה שופטי בג"ץ בראשות הנשיא אהרן ברק, קרא לרשויות המקומיות האוסרות מכירת בשר לא-כשר – "לשקול מחדש" את הסוגיה, וקבע שאמת-המידה להחלטתן תהיה: בכל שכונה שבה עולה דרישה כזאת, דעת רוב תושבי השכונה היא שתקבע. בהחלטתו הִשעה בג"ץ את חוקי-העזר הקיימים, ומשמעות ההחלטה היא כי בשלב זה מותרת מכירת בשר חזיר בכל רחבי הערים.
פסיקת בג"ץ רושמת פרק נוסף וחשוב בתולדות החזיר בארץ-ישראל. לפיכך מוטב שיהיה גלוי וידוע לכל ישראלי מָהם המניעים ההיסטוריים, הלאומיים והדתיים לאיסור אכילת החזיר.
דעתה של היהדות על החזיר
תורת ישראל אוסרת על יהודים לאכול את בשר החזיר ואפילו ליהנות ממנו (ויקרא יא, ז; דברים יד, ח). "טמא הוא לכם", נאמר עליו. החזיר הוא בעל-החיים היחיד שיש לו סימן טוהרה חיצוני פרסתו שסועה – ואין לו סימן טוהרה פנימי – הוא אינו מעלה גֵירה. מדור לדור הלך והתעצם תיעובם של היהודים כלפי החזיר, עד שאכילתו נעשתה סמל לכל חטא.
במדרש רבה לספר תהילים (פ, יד) נמשל חזיר הבר לעמלק: "מה החזיר בשעה שהוא רובץ – פושט טלפיו, כלומר ראו שאני טהור, כך אומה רשעה זו, גונבת וגוזלת וחומסת ומראה כאילו הם על-פי דין ומשפטי אמת".[1] החזיר הוא אפוא סמלו של עמלק: סמל הצביעות, ההתחסדות, החיצוניות הצדקנית. הוא פושט טלפיו כדי להראות את היותו מפריס פרסה שהיא מסימני הכשרות על-פי ההלכה. ואולם אין זו אלא חיצוניות. אין בו סימן הטוהרה הפנימי, העלאת גירה, כלומר: הוא חסר טוהר פנימי, ולכן טומאתו מתועבת יותר.
בהקשר זה מן הראוי להזכיר את עמדת ההלכה היהודית בנוגע לחזיר כ"רכוש". יהודי שירש משק חקלאי ויש בו חזירים, מותר לו לרשת גם את החזירים, אבל צריך למוכרם. כך פסק הרמב"ם ב"ספר נזיקין": "וכן מי שנפלו לו... חזירים בירושה – אין מחייבים אותו למכור מיד, אלא מוכר מעט-מעט".[2] כלומר, הרמב"ם מתיר למכור את החזירים בתבונה מסחרית: על היהודי להיפטר מן החזיר אבל אינו חייב למכור מכירת חיסול מבוהלת. לאמור, אינך חייב לשנוא את החזיר, כי אין הוא אלא יצור מיצורי הבורא, ואינך חייב להורגו כדי להימנע מן האיסור שבגידולו. הרמב"ם אף ניסה להפחית מעט מחומרת האיסור של חכמינו ז"ל לגדל חזירים בארץ-ישראל, בהעניקו לכך נימוק מתחום ההיגיון: "ואמרו חכמים, ארור מגדל חזירים בכל מקום, מפני שהיזקן מרובה ומצוי".[3] לדעת כמה מחכמינו, יש סיבות הגיוניות גם לאיסור האכילה, ועל כך להלן.
ההיגיון שבכשרות
מדוע נאסר על יהודים לאכול בשר חזיר ושקצים ורמשים? מדוע אין לערב בשר כשר בחלב? אלפי שנים דנו יהודים בנימוקים לחוקי הכשרות של התורה. הלכות הכשרות, או בלשון חכמינו ז"ל "הלכות מאכלות אסורות", הם מן הרחבות והמסובכות שבהלכות התורה. לא בכדִי שייכו חכמים את כלל המצוות בנושא זה לתחום "המצוות השמעיות",[4] כלומר מצוות שקשה להסבירן הסבר שכלי. ואולם האמורא הארצישראלי, רבי תנחום בר חנילאי, הציע במדרש[5] סיבות מתחום ההיגיון להבחנה בין בעלי-החיים הכשרים לאכילה ובין שאינם כשרים (והמותרים רק לאומות העולם), שהן סיבות רפואיות. הרמב"ם, שעסק ברפואה ולימים היה לרופא חצר המלוכה, אימץ את השקפת רבי תנחום בר חנילאי, שהסיבות לאיסור אכילת בעלי-חיים אלה דווקא, ולא אחרים, הן רפואיות. ועוד קבע כי כעיקרון – לכל המזונות האסורים מן התורה יש השפעה רעה ומזיקה על גוף האדם, וכל מה שהותר אין בו נזק. על-פי השקפת הרמב"ם, דיני הכשרות הניתנים בתורה צריכים לשמש בעבורנו מפתח לדעת מה טוב ומה רע לבריאות גופנו, מה ראוי לאכילה ומה פסול.
לדעת הרמב"ם החזיר מסמל את הכיעור והזוהמה, והסיבה העיקרית לאיסור ההלכתי על צריכת בשרו היא שסביבתו ומזונותיו מזוהמים: "החזיר לח יותר ממה שראוי והפסולת שלו מרובה. התורה מואסת בו בעיקר בגלל לכלוכו הרב והיותו ניזון מלכלוכים. ...לוּ היינו מגדלים חזירים כמזון, היו השווקים ואף הבתים מלוכלכים יותר מבית הכיסא", והרמב"ם אף הדגים: "כמו שאתה רואה את ארצות הפרַנקים [=בני מערב-אירופה] עכשיו".[6] לחובתו של החזיר יש להזכיר את התפלשותו בבוץ ובגללים שהוא מטיל, וכן את מחלת הטריכינוזיס שהוא מעביר. יהודים רבים אכן סבורים כי אכילת בשר החזיר אסורה למען בריאות הציבור ומניעת טריכינוֹזיס.[7]
ואולם התיאוריה של הפרשן, ההוגה והמקובל ר' משה בן-נחמן מקטלוניה שבספרד, הרמב"ן, מתקבלת על דעתי יותר. הרמב"ן (אשר חי כמאה שנים לאחר הרמב"ם) נודע אף הוא כבעל ידע רפואי רב, אבל הציג גישה שונה. הרמב"ן תמה: והרי אומות העולם אוכלים את רוב המאכלים האסורים – וכי בריאותם פגומה יותר משלנו?! על כן חולק הרמב"ן על הסברו של הרמב"ם לדיני הכשרות. לדעתו, במאכלים האסורים לאכילה מן התורה אין כל נזק לגוף האוכֵל כי אם לנפשו. ואם כך, ראוי לבדוק מהי הפגיעה בנפש. לדעת הרמב"ן, כל העופות האסורים לאכילה הם עופות דורסים וטורפים, ואילו המותרים אינם כאלה. דמם ובשרם של העופות הטורפים מתמזגים בדמו ובבשרו של אוכלם, ונוצר בו משקע של תכונותיהם הדורסניות, המשפיע על מידותיו ועל התנהגותו.
ובכל זאת, נראה כי האיסור על אכילת מאכלים מסוימים הוא מן האיסורים שנמנעו חכמים מלקשור להם סיבות – לא סיבות שבגוף ולא סיבות שבנפש. איסור זה שייך ל"חוקים", ועליהם נאמר בתורה: "ואת חוקותי תשמרו" (ויקרא יח, ד), בבחינת "אני הבורא חקקתיו ואין לך רשות להרהר בו".[8] וחכמינו ז"ל הורו: "אל יאמר אדם 'איני רוצה לאכול בשר חזיר' [לפי גרסת רש"י: "נפשי קצה בבשר חזיר"[9]], אלא 'רוצה אני, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'".[10]
החזיר בתולדות עם ישראל
חקר אתרי ההתנחלויות בארץ כנען נעזר במאפיין בולט של שבטים שחיו ופעלו בעבר – עצמות בעלי-החיים. "בעִזבֶּת צַרטָה ובשילֹה היתה כמות עצמות חזיר אפסית, ולכאורה, זהו גורם שאין להתעלם ממנו [להגדרת תושבי המקום כישראלים]",[11] כתב פרופ' ישראל פינקלשטיין מהחוג לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. על-פי הממצאים בשטחי החפירות, תושבי מקומות אלו נמנעו מאכילת חזיר דווקא, איסור המוזכר פעמיים במקרא: ויקרא (יא, ז) ודברים (יד, ח). על-פי ההימנעות מאכילת חזיר, החוקרים מזהים את תושבי האתרים הללו כישראלים.