מאמרים
לשינוי פניה של החברה הישראלית
יואב גלבר
אתוס הוא מערכת של אמונות, סטנדרטים, ערכים ועקרונות מנחים, המאפיינת קבוצה, אומה או תנועה רעיונית. הרוח היא המעוררת את הרעיונות ואת ההתנהגות וההרגלים של אדם בתקופה נתונה. אתוס שואב את כוחו, בין השאר, ממיתוסים. במקורם היו המיתוסים עלילות שהומצאו על-ידי אבותינו, על מנת להסביר תופעות לא מובנות, כמו בריאת העולם. מאוחר יותר התרחב המושג. מיתוסים מודרניים חובקים סיפורים שהומצאו למטרות ויכוח ופולמוס, כדי להוכיח ולאַמת טענות הנוגעות לחילוקי דעות בתחומים פוליטיים ודתיים, וכן על מנת להפיץ דעת ועקרונות מוסר, ולחזק את רוח האדם בזמנים קשים. המאורעות בהם טיפלו המיתוסים ההיסטוריים נסַבו בדרך כלל סביב כישלונות, היות וההצלחה מדברת בעד עצמה ואין צורך במיתוס כדי להעצימהּ.
פרופ' יואב גלבר הוא ראש מוסד הרצל לחקר הציונות וראש בית-הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. המאמר עומד להופיע באסופת מסות תחת הכותרת:
Zionism Israel and Post - בהוצאת מרכז אריאל ו- Sussex Academic Press בעריכתו של פרופ' שלמה שרן.
אנו, היסטוריונים ישראלים ואחרים שלמדו אודות צמיחתו של האתוס הציוני-ישראלי ומתחו ביקורת על המיתוסים הישנים שנרקמו סביבו, עדים בשנים האחרונות לצמיחתו של אתוס ישראלי חדש, ולהמצאתם של מיתוסים חדשים שיאמתוהו. הדיון הממושך המתקיים בישראל אודות זהותה, התחדד והפך לוויכוח בדבר מקור סמכותה של המדינה, כמו גם סביב האתוס החברתי: מי קובע אותו; אילו תחומים, ערכים, תכנים וסמלים הוא מכיל; מיהן האליטות שיובילו את המדינה במאה הנוכחית. העיתונות והטלוויזיה מציגות את המחלוקות הללו כוויכוחים היסטוריים ורעיוניים המתנהלים בין נציגיו של דור מיושן של "ציונים", לבין קבוצת אקדמאים ועיתונאים צעירים המגדירים את עצמם כפוסט-ציונים. אולם, עיקר מהות הפוסט-ציונות אינו באידיאולוגיה, אם בכלל מדובר כאן באידיאולוגיה מובהקת, אלא בפרקטיקה, המשותפת למעגלים רחבים בחברה.
הבחירות שהעלו לשלטון את בנימין נתניהו בקיץ 1996, כמו גם ניצחונו של אהוד ברק מקץ שלוש שנים, לא פתרו את הבעיה, וכנראה שאינן יכולות להכריע בסוגיה שאינה באה אל קִצה תחת משטרים פוליטיים שונים. בעידן שנחשב לא-אידיאולוגי, עדיין מפרידים הבדלי השקפות בין יריבים פוליטיים, ומפַלגים את כל הקבוצות הפוליטיות בישראל מבית. פרקטיקה פוסט-ציונית, לעומת זאת, משותפת לרבים, משני צדי המתרס הפוליטי. הפוסט-ציונות הנוכחית אינה אלא תווית חדשה שהוצמדה לסחורה ישנה: בשלהי המאה ה- 19, בתקופת השואה, ועד להקמתה של המדינה היהודית, פשוט קראו לזה אנטי-ציונות.
שורשיה של ההתנגדות לציונות בגולה ינקו משלושה מקורות:
אורתודוקסיה דתית קיצונית. המהות הלאומית-חילונית שהחדירה הציונות ליהדות, העצימה את תגובתם של היהודים החרדים. הם מחו נגד מה שנתפש בעיניהם כשאיפת הציונים לקדם את בוא המשיח, וראו בה התבוללות קולקטיבית.
סוציאליזם ואמונה באחוות עמים. הסוציאליסטים היהודים, לבד מתנועת העבודה הציונית, האמינו שהתשובה ל"שאלה היהודית" תהיה בבחינת תוצר לוואי של הסֵדר העולמי החדש עליו חלמו, "עולם המחר". אי לכך הם התנגדו לגישתם של הציונים, שהבליטה את הייחוד היהודי על-ידי טיפוח התודעה הלאומית.
התבוללות. הדוגלים בהתבוללות ראו בציונות מכשול בפני התערותם של היהודים בסביבתם.
בניגוד לאנטי-ציונות הישנה שאפיינה את הגולה, הפוסט-ציונות העכשווית הִנָה מתוצרת "כחול-לבן". דובריה הם ילידי הארץ או אנשים שגדלו וחונכו בארץ, החותרים לשנות את מהותה של הזהות היהודית מזהות ציונית-לאומית, לאחרת.
שאלת זהותה של המדינה
מַהן הסוגיות הבוערות במאבק הפנימי על זהותה של המדינה היהודית? קבוצות שונות בתוך החברה הישראלית, מציבות בעיות שונות הנראות בעיניהן חשובות. חוסר הסכמה אפילו קיים אף בשאלת מהות הבעיות הקריטיות של החברה הישראלית כיום. מכאן, שהבעיות האמיתיות אינן משקפות את דעתו של מגזר כלשהו בחברה הישראלית – הן משותפות לכל צדדיו של המתרס הפוליטי:
מקור הסמכות של המדינה: האם אלה הם אזרחיה, באמצעות נציגיהם הנבחרים? האם אלוהים, באמצעות הרבנים, או שמא מסמך חוקתי (כזה שעדיין לא גובש) באמצעות פרשניו (כגון שופטי בית המשפט העליון)? בעוד שתי האפשרויות הראשונות מפלגות בין יהודים דתיים לחילוניים, הרי שהשלישית מייצגת עמדה של אליטה מנוּונת, השואפת להנציח את עמדתה הדומיננטית, וזאת באמצעות הבטחת מתן זכות הבכורה בפרשנות החוקתית לאלה הנמנים עִמה.
מה צריך להיות מקומה של דעת הקהל בקבלת החלטות בנושאים צבאיים, פוליטיים וכלכליים? מי רשאי לייצג את הציבור: מנהיגיו הנבחרים? העיתונאים? 'מתפללי' (מניפולטורים של) סקרי דעת קהל?
איזה משקל יש לתת לדעת הקהל הבינלאומית ולחוק הבינלאומי, כאשר אלה עומדים בניגוד לאינטרסים המדיניים של ישראל? באיזו מידה הפרת ריבונותה של המדינה והאינטרסים שלה על-ידי מיעוט היושב בתוכה - היא מוסרית וחוקית? ועוד כשמיעוט זה קורא להפעלת לחץ ולהתערבות בינלאומית, בעוד עמדתו אינה מקובלת על הרוב בישראל?
מה צריך להיות מעמדה של הדת בישראל, ומה צריכה להיות סמכותה של המדינה בענייני דת?
מִקבץ נוסף של סוגיות מדאיגות נסָב סביב הֶרכבה של החברה הישראלית והגדרת השיוך לחברה. האם המוצא היהודי והתודעה היהודית הם אלה שיקבעו? מה בדבר ערבים? עולים שאינם יהודים, שהגיעו מארצות חבר העמים? האם יכולים הם להתבולל בתוכה? האם צריכה החברה הישראלית להיות פלורליסטית, פתוחה במידה שווה לכל התושבים ללא קשר למוצאם הלאומי, כולל ערבים ומאות אלפי העובדים הזרים שהתקבצו בישראל בעת האחרונה? למונח 'פלורליזם' כשלעצמו אין משמעות רבה. האם יהיה זה פלורליזם של אנשים שהצטרפו לחברה במישרין, או האם יהיה זה פלורליזם של קבוצות אתניות ודתיות המתווכות בין הפרט והחברה? סוגיות אלו נובעות משאלה עמוקה עוד יותר, שעניינה במהות החברה: האם מדובר במִצרף של פרטים וקבוצות, או האם קיימת ישות עצמאית שמעבר לסכום האריתמטי של כלל הרכיבים? מי חשוב יותר - החברה או הפרט? אדם נולד לתוך חברה ומעוצב על ידה עד לבגרותו. האם יכול הפרט לשרוד מבלי להשתייך למסגרת או "לזהות" קולקטיבית?
שאלות אחרות נוגעות לאופיה של החברה הישראלית. האם צריך שיהיה לה אתוס כלשהו, או שמא יהיה זה "דור של תובעים", ברוח הסיסמה "דור שלם דורש שלום" (הישראלים שכחו כיצד לבקש; הם "דורשים", ו"תובעים" את "המגיע להם"). האם החברה הישראלית תהיה לתלכיד של קבוצות אינטרסים העומדות על הזכויות המגיעות להן, לפי דעתן? אוסף של קבוצות לחץ המתחרות ביניהן על זכויות וכוח ברוח "תפוס ככל יכולתך"? האם יהיה לקבוצות אלו מכנה משותף, מלבד המבנה השלטוני שיסדיר את התחרות שינהלו ביניהן?
אילו נורמות תטפח חברה זו? האם הן נורמות שייקבעו על הציר הישן הנע בין הון לעבודה, או שמא הסולידריות תמוקם בצדו האחד של הציר והתחרות חסרת המצפון בצדו השני? האם שתי עמדות קיצוניות אלו תוכלנה למצוא נקודת איזון ביניהן? מה יהיה מקומם של ערכים כגון: שוויון, שירוּת, ייעוד, פשטות, ענווה, נאמנות, שיתוף, יוזמה, הגשמה עצמית, דוגמה אישית, יושר, הצלחה, מצוינות או כוח, בסולם הערכים של החברה הישראלית?
איזה תוכן צריכה החברה לטפח: יהודי-מסורתי? ישראלי-חילוני? אוניברסלי (גלובלי)? אמריקאי? ובאם תהיה זו תערובת של חלק מהזרמים או של כולם - מה יהיה היחס בין מרכיבי התערובת?
אילו סמלים, כגון דגל, המנון, טקסים, חגים, ימי זיכרון, יהיו לחברה זו: יהודיים מובהקים, משותפים לכל הקבוצות המרכיבות אותה, או האם כל קבוצה תאמץ לעצמה סמלים משלה?
מי יקבע את האליטות החברתיות והפוליטיות-תרבותיות שיובילו את המדינה במאה ה- 21, ומה יהיה תפקידן? האם הן ישרתו את העם או ינצלוהו? האם אליטיסט ייחשב מי שייתן יותר, או שמא מי שיצליח לסחוט יותר?
חלק מן השאלות הללו הן עתיקות יומין, אך טרם נפתרו. אחרות עלו לאחרונה. הן נובעות מן האירועים ומן התהליכים שהחברה הישראלית והמדינה היהודית חוו בדור האחרון. הן נובעות גם מן העימות בין ציונות לבין "פוסט-ציונות", ומהמגע הגובר עם העולם הסובב אותנו, "הכפר הגלובלי" כפי שהוא מכונה, שהוא בעצם אמריקאי וכלל לא גלובלי.
הציונות עיצבה את האתוס שלה בהתאם לחוויות קיומיות קולקטיביות – בראש וראשונה הישרדות ותחייה לאומית של העם היהודי. המיתוסים בהם דגלה קידשו את גיוסו של הפרט לשירות האומה, החברה והמדינה. הם הדגישו את תחושת המשימה, השירות והחובה. עד לא מזמן, משמעות המושג 'הגשמה עצמית' היתה: לעשות למען הכלל (העם, התנועה, הקהילה וכו'), ולא למען הפרט. אנוכיות נתפשה כמידה מגונה. סכנות חיצוניות, שהעמידו בסכנה את עצם קיומה של החברה היהודית בארץ ישראל מתחילת התקוממותם של הערבים בשנת 1936 ועד למלחמת ששת הימים בשנת 1967, הביאו לכך שאתוס תובעני זה, לפחות תיאורטית, ייראה כצו קיומי. הסכנות שמחוץ איימו על הציבור היהודי כולו, מבלי להבחין בין הדוגלים באידיאולוגיות שונות או בין בעלי סטטוס חברתי-כלכלי שונה.
איומים אלה אילצו את כל הגורמים בחברה היהודית ההטרוגנית והוולונטרית שהתגבשה בארץ ישראל, לאמץ הסכמה מינימלית בדבר מטרותיהם והאמצעים בהם יש לנקוט על מנת להשיגן. החלטה זו הכתיבה נקיטת הליכים מוסכמים בכל הקשור להתנהלות הפוליטית ולקבלת מרות הכלל. המתנגדים למצע משותף זה, או לסמכותם של המוסדות הלאומיים שביטאו אותו, הוקעו מן החברה והוגדרו כבלתי-שייכים, בין אם היו אלה דתיים-קיצוניים, קומוניסטים או ציונים-רוויזיוניסטים.
ההכרה באיום הקיומי החיצוני פחתה מאז מלחמת ששת הימים. הפחתה זו גרמה לסדקים שהתרחבו בהדרגה, בנושא הקונצנזוס סביב האתוס הציוני, ובסופו של דבר הביאו לשחיקתו. כתוצאה מכך, חלקים מן החברה הישראלית, כדוגמת השכבה הבינונית-גבוהה ובני הקיבוצים, ניפצו או נטשו את האתוס הציוני, את ערכיו ואת המיתוסים עליהם התבסס.
האתוס החדש - הפרט
בעת ובעונה אחת, יצרו אותם חוגים אתוס חדש המבוסס על מיתוסים חדשים. בניגוד לאתוס הקולקטיבי הישן, זה החדש נתן לגיטימציה, ואף העדיף, את מימושו העצמי של הפרט. ספינת הדגל של אתוס חדש זה היתה ההפרטה. תפישה זו שייכת לחיים הכלכליים, במסגרתם יש לה יתרונות וחסרונות. עם זאת, בכלכלה הישראלית השתרכה ההפרטה מאחור, בעוד בתחומי חיים אחרים, תחת הסוואות שונות, היא חדרה, ושיבשה את השרידים האחרונים שעוד נותרו מן הסולידריות והלכידות החברתית.
אביא מספר דוגמאות, שנלקחו מתחומים שונים, על מנת להדגיש את היקף השינוי ועוצמתו:
הלוחמים בשם האתוס הפוסט-ציוני שינו את תפישת המושג "ביטחון". באופן מסורתי התקשר המושג עם הבטחת הקיום הקולקטיבי, העצמאות והריבונות של ישראל כמדינה וכחברה. כיום, רבים מן הישראלים תופשים "ביטחון" במונחים של שמירה על רווחתם ועל ביטחונם האישי. ביטחון פרטני שכזה אינו מציאותי גם במדינות גדולות ורגועות יותר מאשר מדינת ישראל, כמו למשל ארה"ב. ניסיונות עקרים להגיע למצב שכזה נעשו על חשבון הביטחון הלאומי הקולקטיבי, החיוני לסיכול האיומים האמיתיים המעמידים בסכנה את עצם קיום האומה הישראלית, את האינטרסים שלה ואת ריבונותה.
כנגזרת מהפרטת הביטחון, "הִפריט" האתוס החדש את הקורבן ואת השכוֹל. ניצול ההורות, ובעיקר האמהוּת, למטרות פוליטיות, אינו חדש: את תקדימיו נמצא בפעילויותיהן של המפלגות שנמנו על האגף השמאלי בתנועה הציונית לאחר מלחמת העולם השנייה ובזמן מלחמת השחרור. עם זאת, לאחרונה, התרחבה התופעה. קבוצות נשים, בעיקר אמהות לחיילים, התלכדו סביב מטרות פוליטיות שונות, תוך שהן מפגינות ומנופפות באמהותן. על אלו נמנות "נשים בשחור" בצדו השמאלי של המתרס הפוליטי החוץ-פרלמנטרי, ו"נשים בירוק" בצדו הימני. עד לא מזמן, הורות, הקרבה ושכול היו מחוץ לגבולות הוויכוח הפוליטי והאידיאולוגי, מאחר ואלה נתפשו כמשותפים לכלל. בעידן האינדיבידואליזם חדלו נושאים אלה לעודד אחווה וסולידריות, והפכו למקור ולמאיץ של החיכוך הפוליטי והחברתי.
אימוץ ילדים היה סמל לאחריותה של החברה כלפי ילדים חסרי הורים או חסרי-בית. רווחתו של הילד היוותה אבן יסוד בטיפול המשפטי, המקצועי והמנהלי במקרי אימוץ. תפישה זו פינתה לאחרונה את מקומה לטובת עקרון הזכות להורוּת (חוקית וביולוגית) כעיקרון מַנחה. כתוצאה מכך, ויתרה המדינה על המונופול שהיה לה על תהליכי האימוץ, וסוכנויות פרטיות פלשו לתחום על מנת לענות על הביקוש הגובר להורוּת. הלקוחות הם ההורים-לעתיד - לא הילדים, חסרי-הבית או הילדים הזרים, ועל-כן הסוכנויות הללו משרתות את האינטרסים של ההורים, לא את אלה של הילדים.
החינוך בישראל עובר תהליך הפרטה, לאט אך בעקביות, תחת הסיסמה "מימוש עצמי". הדבר נעשה בעידודן של קבוצות מסוימות של אנשי אקדמיה והורים, על חשבון עקרונות מסורתיים כדוגמת הזדמנויות שוות, גישור פערים חברתיים ותרבותיים, קליטת עלייה, וערכים של סולידריות בכלל. המגמה הנוכחית מובילה להגברת ההפרדה וההיבדלות בין התלמידים על רקע קריטריונים כלכליים-חברתיים, שונוּת עדתית או הומוגניות אידיאולוגית (בתי הספר "הדמוקרטיים"). דאגה מיוחדת מעוררת הטרנספורמציה המהירה של ערכי חינוך ממלכתיים מערכים יהודיים וציוניים לערכים "דמוקרטיים", שמטרתם העיקרית היא קידומו האישי של הפרט. תהליך זה מקומם אף יותר מתהליכי הפרטה אחרים, מכיוון שכאן נעשית ההפרטה על חשבון הכלל, אך למען בדלנותם של החזקים בחברה, ובטווח הארוך היא תחליש עוד יותר את החלשים.
אפילו הנצחת השואה עברה תהליך של אינדיבידואליזציה. השואה היא הטרגדיה הלאומית של העם היהודי. בשנים האחרונות, הנצחתה והוראתה נוטות להדגיש ולהבליט את הפרט, ולא את האובדן הקולקטיבי, תחת הסיסמה "לכל אדם יש שם". בעבר עמדו במוקד העניין קורבנות השואה וחוויית הקורבן. כיום, הניצולים וחוויית ההישרדות, או התובעים לירושה של הרכוש היהודי שנגזל, הם אלה העומדים במרכזו של העניין הציבורי בשואה.
עם זאת, האתוס של הפרט טרם השתלט על הזירה כולה. הוא עדיין מנהל מאבקי לגיטימיות, וקודמיו, משתדל להוכיח את צדקת דרכו באמצעות הרס המיתוסים הישנים וטיפוח מיתוסים חדשים משלו.
"שלום" הוא המיתוס המרכזי של האתוס הפוסט-ציוני האינדיבידואליסטי. תועמלניו מתארים בדמיונם ש"שלום" יבטל סופית את הצורך בסולידריות חברתית. לא רחוק היום בו צמצום הפערים החברתיים והכלכליים יהיה מיותר. זה יקרה ברגע בו ייכון עידן ה"שלום" הפוסט-ציוני. חלומם של אוהדי השלום הוא כי חירויות הפרט לא יוגבלו יותר בשם "הביטחון". הדרישה המוטלת כיום על אזרחי ישראל – להקדיש זמן, משאבים, ולעתים אף את חייהם להגנת מדינתם וחברתם, לא יהיה בה עוד צורך. התפישה של "שלום עלי אדמות", להבדיל מ"שלום במרומים", עברה תהליך מיסטיפיקציה. היא עברה מספֵרה (מונח מיסטי כשלעצמו) של יחסים פוליטיים בין עמים ומדינות, לספֵרה של חלומות הפרט ומשאלות-לבו. בעיני החולמים, היה "השלום" למטה-קסם באמצעותו תיפתרנה כל בעיות הקיום וההגשמה העצמית ב"מזרח התיכון החדש", הווירטואלי.
נטייה זו מזכירה את מאמציהם של הקומוניסטים לחתור תחת המערב ולשטוף את מוח אזרחיו. כמו תועמלני הפיוס הערבי-יהודי, גם הם פעלו במסווה של "מחנות שלום", ויזמו במערב-אירופה ובקמפוסים של צפון-אמריקה "ליגות שלום" וקבוצות שלום אחרות, במטרה להסוות את זהותם האמיתית ולנצל לטובתם את השאיפה האנושית, הטבעית והמובנת מאליה, להגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
המיתוסים החדשים - שלום, דמוקרטיה, שלטון החוק והישגיות
א. חזון השלום
חילוץ השלום מן המציאות והפיכתו לחזון, המרתו מאמצעי להשגת מטרות לערך עליון, מסַכנים את הדמוקרטיה ואת תושבי המדינה הדמוקרטית. העולם שאליו רוצה ישראל להשתייך לא הגיע למצבו הנוכחי באמצעות סגידה לאלילי השלום. התהליך התנהל תוך נכונות להקריב את השַׁלווה למען החירות, העצמאות וההישרדות, נכונות להילחם ולהקריב, אם וכאשר הדבר נדרש, ולא לפייס שוחרי-מדון שאין לרַצותם. הליכה בדרך זו הִנָה הסיכוי היחיד של ישראל להשיג שלום.
ב. דמוקרטיה
"דמוקרטיה" היא מיתוס מרכזי נוסף באתוס החדש. מובן שלדמוקרטיה יתרונות רבים. אך היא מלאת סתירות, ליקויים, פגמים, סכנות ועיוותים. פעם שלטה הדמוקרטיה בשם "העם", אחר כך בשם "הרוב", ועתה בשם "זכויות הפרט" - שלוש מהויות השונות לחלוטין זו מזו. בכל שלושת השלבים היתה "הדמוקרטיה" כלי בידי דמגוגים, בידי פוליטיקאים אנוכיים, קבוצות לחץ, עיתונאים חסרי מצפון ואף דיקטטורים. בהשוואה לניסיון ההיסטורי המצטבר של משטרים אחרים, הדמוקרטיה היא עדיין הרע במיעוטו, אך היא אינה קדושה, ובודאי שאינה טהורה.
לדמוקרטיה גירסאות שונות, כשכל אחת מהן מנסה למצוא את המיזוג המושלם בין סתירותיה הפנימיות, להתאים את הסדר הפוליטי לנסיבות המשתנות ולמציאות החברתית החדשה, כמו גם לדרישות הלאומיוֹת. אין הדמוקרטיה הבריטית כדמוקרטיה הצרפתית, ושתיהן שונות מן המודל האמריקאי. שונוּת זו מקורה במורשת השונה של כל אחד מן העמים, ובדפוסים החברתיים השונים שמשרתת הדמוקרטיה.
מכל גירסאותיה של הדמוקרטיה, אימצו אלה המעמידים את הדמוקרטיה כערך עליון הראוי לישראל, את ההשקפה הרדיקלית ביותר שניתן למצוא בציבור האמריקאי – את זו הרואה בממשלה את אויבו של הפרט. אלפיים שנה חיכו היהודים לריבונות לאומית. חמישים שנה בלבד לאחר שהשיגוה, רואֶה חלק מהם את הממשלה הנבחרת בישראל כאוטוקרטיה המדכאת חירויות ומפֵרה את זכויות הפרט. לעתים נדמה כי יש התופשים את ממשלתם כהעתק של שלטון הצארים ברוסיה.
הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לשינויים בסיסיים רבים על מנת לחזק את יכולתה להבטיח את הישרדות האומה, ולשאת באחריותה כלפי בוחריה. כך או אחרת, עמידותה של הדמוקרטיה הישראלית בחברה המורכבת מאנשים שהגיעו ברובם מרקע בולשביקי, תיאוקרטי או פטריארכלי, היא בבחינת נס. מצד אחד, קיום רופף זה התאפשר הודות לרגישות ולסובלנות שגילה הרוב הדמוקרטי כלפי תרבויות אחרות. מאידך, האיומים החיצוניים אילצו את הגורמים הלא-דמוקרטיים להיענות לכללי המשחק שנקבעו על-ידי הרוב הדמוקרטי. שמירת עקרונות וגבולות הסובלנות והאיזון, באומר ובמעש, הִנָה תנאי מוקדם הכרחי להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית. המִתגרים, שכוונתם להעמיד עקרונות אלה במבחנים רדיקליים, כביכול בשם הדמוקרטיה, השוויון וזכויות הפרט - מאיימים על הישרדותה של הדמוקרטיה; הם אינם תומכים בה. פעילותם עשויה לצאת מכלל שליטה ולהביא לתוהו ובוהו ולאנרכיה.
סובלנות ופתיחות הן מידות דמוקרטיות בסיסיות. אולם בתהליך הפיכתה של הדמוקרטיה למיתוס, מקַדשיה הרדיקליים הכריזו עליה כעל ערך עליון. בכך, מנסים הם להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לאחידה: לא-סובלנית, לא-מתחשבת, ומכאן לא-דמוקרטית. כל זה אינו אלא פאשיזם מוסווה, ליברל-פאשיזם המתכסה בנוצות דמוקרטיות-כביכול.
ג. שלטון החוק
מיתוס שלישי של האתוס החדש הנו "שלטון החוק", המחליף את "השלטון באמצעות החוק". חולשתה של המנהיגות ושל השיטה הפוליטית בישראל מאז מלחמת 1973 והתנוונותם של הערכים המוסכמים, יצרו ואקום. קבוצת משפטנים שהאמינו בהיות החוק כל-יכול, ניצלה את ההזדמנות למלא רִיק זה. בהתאם לגישה זו, המערכת המשפטית מסוגלת לטפל בכל בעיה ולפתור אותה באמצעים משפטיים. יתֵרה מזאת, עמדתם היא כי הביקורת השיפוטית נוגעת לא רק לתקינות ההליכים, אלא שגם שיקול הדעת הציבורי או המקצועי של פוליטיקאים, נושאי משרות ציבוריות, קצינים, רופאים, מהנדסים, פרופסורים וכד' - צריך להיות כפוף לביקורת משפטית. על-פי שיטתם, שופטים, עורכי-דין ויועצים משפטיים צריכים להיות הרשות המוסמכת לשפוט את קבילוּת המעשים.
אסטרטגיה זו היא בבחינת סטייה קיצונית מהעקרונות שהיו מקובלים על המערכת המשפטית עצמה עד לפני זמן לא רב. קיים כאן ליקוי מוסרי, והפרת הכלל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" בכל הנוגע להפעלת שיקול הדעת (כמובן, שאין הכוונה לכך ששופט אינו יכול לשפוט גנב עד שלא גנב בעצמו). גישה זו של המערכת המשפטית נוטלת סמכות, בלי לשאת באחריות לתוצאות העשויות לנבוע מהחלטותיה. עם כל הכבוד הראוי לחוק ולמשרתיו, ולתפקידם החיוני והמכובד בכל חברה נאורה, אין בסמכותם וביכולתם לספק תשובות הולמות לכל סוגיה השנויה במחלוקת. בעיות דתיות, אידיאולוגיות, היסטוריות, צבאיות-מבצעיות, רפואיות ואף פוליטיות, אין להן, לא יכולה ולא צריכה להיות להן, תשובה משפטית.
מערכות שונות בחברה השתמטו, בשם "שלטון החוק", מקבלת הכרעות ומנטילת אחריות והטילו אותן על מערכת המשפט, עד שהפכו אותה לפח זבל שאליו משליכים בעיות שאין ברצונן של שאר המערכות להתמודד עמן. מערכת המשפט טעתה כשהסכימה לקבל על עצמה את ההתמודדות עם השאלות הללו, ופתחה את שעריה בהעניקה זכות עמידה לכל דכפין. אימפריאליזם שיפוטי בלתי-מוגבל הנו בבחינת בומרנג. הוא עלול לכרות את הענף שעליו נשען שלטון החוק. בסופו של דבר, מעמד הרשות השופטת נשען על האמון שהציבור נותן בה ועל הכבוד שהוא רוחש לשופטים. ככל שמעמד זה יתדרדר בגלל הניסיון להכריע בעניינים שאינם ברי-שיפוט, תינזק הלגיטימיות של מערכת המשפט בעניינים בהם להחלטה המשפטית אין תחליף. גישה זו עשויה לחַבל בסמכות המשפטית שאינה בתחום המיתוס, בסמכות האמיתית. ועל סמכות זו אין החברה הנאורה יכולה לוותר.
דווקא בימי פריחתה של סיסמת "שלטון החוק", ניכרת בישראל בשנים האחרונות התדרדרות חמורה בשמירה ובאכיפת החוק. לטענתי, תהליך זה הנו בלתי-נמנע, כפועל יוצא של לגליזציית-יתר, כלומר, הפעלה בלתי-הולמת של נהלים משפטיים דוחקת את מקומן של נורמות ערכיות ופוגעת בהפעלת השיקול הפוליטי, המוסרי, הצבאי, הדתי, ההיסטורי או המדעי. "שלטון חוק" טוטלי משחית את ערכי המוסר. כאשר לגליזם הופך לקריטריון אבסולוטי, נעלמים ערכים אחרים. המערכת המשפטית בישראל סובלת כיום מסמכות-יתר. תחת משטר כזה, יכול אדם לשאת במשרה ממשלתית, תקשורתית או אקדמית, עד שאינו מורשע. חברה הגונה צריכה לעמוד על כך שמנהיגיה, מחזיקי תפקידים רשמיים, מכתיבי דעת-הקהל ואליטות נוספות, יחויבו לעמוד בנורמות תובעניות יותר מאשר סתם "אי-הרשעה בפלילים".
חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל השתלבה באימפריאליזם המשפטי, ובכך הופר האיזון שבין עמודי התווך השונים של השלטון. לאחרונה היינו עדים למאבקים בין מחוקקים ( שחלק מהם מעורבים בעצם בהפרתו של חוק זה או אחר), משרתי החוק, פרשניו, פרקליטיו ואוכפיו. אם תימשך מגמה זו, לא ירחק היום בו עיתונאים, ולא שופטים, יחרצו פסקי-דין. כבר היום העיתונאים מעצבים את האווירה ואת הרקע לחקירות. הם מבקרים את השופטים ואת פסקי-הדין; הם מפיצים מידע משפטי לציבור, תוך שהם מתבססים על רכילות או על דעתם ונטייתם האישית, ולא על הכשרה משפטית מקצועית, כי כזו אין להם, וגם לא על בסיס מידע שלם, כי לזה אין להם גישה. משפט באמצעות המדיה דומה מדי למשפט לינץ'.
ד. הישגיות
המיתוס הרביעי התופס את מקומה של רוח החלוציות הישראלית מן העבר, הוא הקרייריזם והסגידה ל"מצוינוּת", כביכול, הצלחה חומרית או קידום בארגון. עם זאת, אין דרך לשפוט הצלחה או מצוינות ללא ערכים אתיים המגדירים מיהו ה"מצוין" ומהי הצלחה: האם המצליח הוא זה שמעַבד את אדמתו ומוציא לחם מן הארץ, או זה שמחזיק בנדל"ן עד שאלה יניבו תשואה גבוהה? זה המדווח אמת גם כשזו אינה נעימה, או דווקא זה המצליח להסתיר את כישלונותיו ומשכיל להתנער מהם? זה המייצר מוצר ראוי, או זה המצליח לשווק סחורה קלוקלת? העמל, או המרוויח יותר?
בהקשר זה יש לציין שמיתוס ה"מצוינוּת" ממחיש לא רק את הטרנספורמציה האידיאולוגית שעברה על ישראל, אלא גם את המאבק בין האליטות הישנות לבין אלה החדשות. בעבר, נישא האתוס הציוני על-ידי אליטות חלוציות של מתיישבים, לוחמים, קולטי עלייה, אינטלקטואלים, מורים, מחדשי הלשון והתרבות העברית ומייסדים בתחומים כלכליים וטכנולוגיים שונים. האליטה הנושאת את דגל האתוס החדש מורכבת מבנקאים ויזמים, אנשי עסקים ותעשיינים, עורכי-דין ורואי-חשבון, אנשי תקשורת ובדרנים – קרייריסטים חסרי-מעצורים, שבפיהם סיסמאות המצוינוּת וההצלחה. "תרומה" ו"יעילות" החליפו את ה"שירות" ואת תחושת השליחות, שהיוו ערכים מרכזיים בעולמן של האליטות הישנות.
המתח בין הערכים המתנוונים לערכים החדשים, מסחרר את החברה הישראלית, שאבּדה את האיזון בין סמכות ונשיאה באחריות; גמול ועונש; זכויות ומחויבויות; שירוּת וטַפילות; עושר ועוני; עמל והון; אחווה ותחרות. אם, תחת הלחץ העצום שמופעל עליו, לא יצליח הטייס לאחוז בהגה ולהיחלץ מן הסחרור, המטוס הזה - החברה הישראלית - נדון להתרסקות.
תהליך השלום
נבחן את התמוטטותו של "תהליך השלום", שהעניק תנופה מכרעת לתמורות האידיאולוגיות והחברתיות הללו. האם הצדיק את השינויים, או שמא היתה זו אשליה עצמית?
משך זמן רב קיוותה ישראל לזכות בהכרתן של המדינות השכנות לה. רובו של הציבור הישראלי הבין שעל מנת להגשים מטרה זו, יהיה עליו לוותר ולהתפשר. ויכוחים פנימיים התמקדו בהיקף הוויתורים והפשרות, אך נראה שהרוב הסכים לעקרון הפשרה. מנגד, מטרתם של הפלשתינים לא היתה דו-קיום או פשרה, אלא צדק (על-פי תפישתם, כמובן): על ההסדר האולטימטיבי עִם ישראל לתקן את העוולות שנעשו להם, לכאורה, בעבר. הצדק הוא אבסולוטי ואינו משאיר מקום לפשרות. הדיאלוג הישראלי-פלשתיני, כביכול, התנהל אפוא על שני מישורים שונים שלא ניתן היה להפגיש ביניהם. מה שנתפש בישראל כפשרה הכרחית למען פיוס, נראה בעיני הפלשתינים כהשבת גזֵלה, ולא כוויתור שנעשה על-ידי הצד השני, והראוי להדדיות. כל עוד ויתוריה של ישראל התאימו לתפישת הצדק של הפלשתינים, "תהליך השלום" נמשך. כאשר חדלה ישראל לוותר ועמדה על זכותה, הפלשתינים החלו בפעילותם האלימה. תגובה זו הדגישה את אי-נכונותם לוותר על כל דבר שנתפש בעיניהם כשייך להם. תגובה זו חידדה והעצימה את החשד הישראלי בכֵנותם של הפלשתינים.
לתהליכים ולאירועים שפקדו את ישראל מאז הסכמי אוסלו, היתה השפעה הרסנית. ההסכמים עוררו תקוות וציפיות, אך היו כרוכים גם בחרדות וחששות. מתחילתו של התהליך, לאחר שהחגיגה התקשורתית הסתיימה, פחתו הציפיות לשלום, ופינו את מקומן לחשש גובר והולך. אילו היה הפיוס בין העמים אמיתי, התהליך היה צריך להיות הפוך. הכוחות המניעים והמנציחים את הסכסוך העמוק בין הערבים ביהודה, שומרון וחבל עזה לבין היהודים בישראל, התגלו כקשוחים הרבה יותר מהמציאות הווירטואלית המשתקפת ממסכי הטלוויזיה ומזו המופיעה בדיווחי דיפלומטים הנישאים בפומבי. הם חזקים גם מהאינטרסים הפוליטיים והכלכליים של מגזרים שונים בשני צדי המתרס.
בניגוד לציפיות, או לאשליות, של ישראלים רבים – ההיסטוריה לא שינתה את מסלולה בקיץ 1993. סירובם של הערבים להסכים לקיומה של ישראל חזקה ומשגשגת, לא השתנה; ואם השתנה, הרי שרק התעצם והתחזק. תנאי החיים של הערבים ביהודה, שומרון וחבל עזה לא השתפרו, למרות הכספים הרבים שהוזרמו אליהם מאירופה וממקורות ערביים. סכומי העָתק מעולם לא הגיעו ליעד בו יכלו להביא לשיפור תנאי החיים בשטחי הרשות הפלשתינית. הערבים הפלשתינים המשיכו במאבק אלים נגד הציונות, מאבק שהפך ממרי אזרחי לטרור. מתקפות הטרור יכלו להתבצע ביתר קלות הודות לאפשרויות שניתנו לטרוריסטים בהסכם אוסלו ובהסכמים שבאו בעקבותיו. האמונה הנאיבית, ששירותי הביטחון והמשטרה הפלשתינית ישמשו שליחיה של ישראל בלחימה נגד הטרור, נופצה במחיר דמים יקר. הציפיות והתקוות לעתיד של שלום, ששלטו בכיפה בתקופת הסכמי אוסלו, נתבדו.
התקת הבעיה מאירופה למזרח התיכון
כל המסקנות הללו היו ברורות עוד בטרם רצח רבין: הן לא נבעו מהרצח. מיתוסים באים בדרך-כלל לכסות על כישלונות, כי ההצלחות מדברות בעד עצמן. המיתוסים זקוקים גם לגיבורים. כמו כישלונות היסטוריים רבים אחרים, הסכמי אוסלו הפכו למיתוס, ורבין לגיבורם. מיתוס יכול להמיר מציאות בפנטזיה, אולם אינו יכול לשנות את העובדות. אותן הסיבות שמנעו את השלום לפני רצח רבין, נשארו בעינן. המרחק בין הים התיכון לנהר הירדן לא השתנה. לא נוספו מקורות מים חדשים, ויחסם של הערבים ליהודים לא השתנה אף הוא. ואם השתנה, לרעה השתנה.
השינויים שחלו בחברה הישראלית במהלך הדור האחרון מסתירים אשליה עמוקה. לפני מאה שנה הציעה הציונות פתרון לאומי-קולקטיבי לבעיית הקיום היהודי, מול החברה האירופית שדחתה את היהודים. אירופה הקשתה על היהודים להתמזג ולהתבולל בקִרבה, ובסופו של דבר הביאה להשמדה המונית בקרבם. הצלחתה של הציונות בפתרון השאלה היהודית היתה מרשימה, אך לא שלֵמה. הציונות הֶעתיקה את בעיית הישרדותם של היהודים מאירופה למזרח התיכון, והעלתה אותה מרמה אישית ועדתית לרמה לאומית ובינלאומית. העולם הערבי המקיף את ישראל מסרב להשלים עם קיומה של מדינה יהודית ריבונית במזרח התיכון, בדיוק כשם שאירופה המודרנית התנגדה לקיום היהודי, האישי או הקהילתי, ולשמירה על המורשת היהודית. עובדה זו עשויה לזרות אור נוסף, ושונה, באשר למעמדה של אירופה ביחס לעולם הערבי כיום. היהודים שייכים לעבָרה של אירופה, ואילו הערבים לעתידה.
בינתיים, נראה שהיהודים, כפרטים, מצאו תשובה חלופית מוצלחת לבעיית הישרדותם בדגם החברה הפלורליסטית בארצות-הברית. למראית עין, מה יכול להיות פשוט מחיקוי האב-טיפוס האמריקאי במזרח התיכון? במלים אחרות, מה טבעי יותר מאשר לסלק את בעיית הישרדותו של הקולקטיב היהודי – באמצעות ויתור על רעיון המדינה-האומה היהודית והמרתו במדינה פלורליסטית? זוהי בדיוק האשליה הפוסט-ציונית. ישראל נשארת במזרח התיכון, לא במערב התיכון של ארצות-הברית. המזרח התיכון אינו מכיר בתפישה ה"פלורליסטית" במובן של מדינה רב-לאומית שזהותה ההיסטורית-אתנית-תרבותית אינה נקבעת על-ידי קבוצה דומיננטית כלשהי.
ייתכן שיש מקום לבחון מחדש, לרענן ולעדכן כמה מהתפישות המקוריות של האתוס הציוני, ולוותר על כמה מן המיתוסים האנכרוניסטיים. עם זאת, אימוץ האתוס הפלורליסטי האמריקאי הנו בבחינת שלילה רדיקלית של מהות הציונות, שיכולה להוביל, בפרספקטיבה היסטורית, רק להרס-עצמי לאומי.<
למרות הכל אני סבורה כי האדם הוא טוב מבריאתו.
אנה פרנק (ביומנה מ-1944)
