כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות

מאמר זה מופיע בנתיב  •  שנה  חמש  עשרה  •  גליון 4-5 (87  - 88)  •  תשרי תשס"ג •  ספטמבר  2002

 

 

ישראל - בגידת האינטלקטואלים

  

אדוארד אלכסנדר

  

אורוול: "אדם פשוט אינו יכול להיות כה שוטה" 

במאמרו משנת 1838 על ג'רמי בנתאם (Bentham) כתב ג'ון סטיוארט מיל:

 

פילוסופיה עיונית, הנראית לכאורה כה רחוקה מחיי המעשה ומענייניהם של בני-אדם, בעצם משפיעה עליהם יותר מכל דבר אחר עלי אדמות, ובסופו של דבר גוברת על כל ההשפעות האחרות, למעֵט אלו שהיא עצמה מחויבת לציית להן.

 

 לא תמיד היה סטיוארט מיל מוכן לחכות לסופו של דבר, ולעתים התפתה לקיצורי דרך, שבאמצעותם יכלו פילוסופים ואינטלקטואלים אחרים להשפיע על הממשלה. הערותיו של דה-טוקוויל אודות הדמוקרטיה האמריקאית עוררו בו חששות, והוא ביקש למנוע את "עריצות הרוב" על-ידי תחבולה משוכללת: הצבעת רוב אשר תיתן קול יחיד לכל אחד, אולם לאינטלקטואלים תיתן כוח השפעה גדול יותר - באמצעות מספר רב יותר של קולות. כאשר נוכח באיוולת ובסכנה שבתחבולה זו, שינה דעתו והפך נאמן לייצוג היחסי, כאמצעי המאפשר למי שהוא מכנה בספרו על החירות  "המעטים הנבונים והאצילים", להפעיל את השפעתם הראויה על הרוב חסר הדעה.

--------------------------------------------------------------------------------------

פרופ' אדוארד אלכסנדר (Edward Alexander) הוא מרצה לאנגלית באוניברסיטה של וושינגטון בסיאטל. ספרו האחרון הוא: The Jewish Wars: Reflections by One of the Belligerents (Southern Illinois University Press, 1996).   א"א הוא חבר מערכת נתיב ופרסם בו מאמרים רבים. מאמר זה הוא אחד מן המאמרים אשר יופיעו בספר Zionism and the Post-Zionists בעריכת פרופ' שלמה שרן - ובהוצאת מרכז אריאל למחקרי מדיניות.

---------------------------------------------------------------------------------

 

 עד עתה צברנו ניסיון רב אודות השפעתם של אינטלקטואלים על הפוליטיקה, והדבר מאפשר לנו להיות ספקנים לגבי תחבולותיו של מיל. במבט לאחור על עיתוני האינטלקטואלים של אמריקה, בשנים שלפני ולאורך מלחמת העולם השנייה, אפשר להזדעזע למראה טובי המוחות של אמריקה יוצאים חוצץ כנגד המלחמה בהיטלר, אשר היתה, לדעתם, רק מאבק צר אופק בין שני כוחות קפיטליסטיים שתמו לגווע. הדברים הופיעו לא רק בכתבי-עת טרוצקיסטים כגון New International או Politics של דוייט מקדונלד, אלא גם ב-  Partisan Review   הלמדני, המודרניסט והמרקסיסטי.

הפציפיזם של אינטלקטואלים אנגלים בשלהי שנות השלושים הביא את ג'ורג' אורוול להכריז, כי "חלק מן הרעיונות הם כה אוויליים, עד כי רק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם". באחד ממאמריו בTribune - בשנת 1943 הגיב אורוול על השמועה שהפיץ השמאל בלונדון, לפיה אמריקה נכנסה למלחמה אך ורק כדי למחוץ את ניצני המהפכה הסוציאליסטית האנגלית, במילים אלו: "צריך להשתייך לאינטליגנציה כדי להאמין בדבר שכזה. אדם פשוט אינו יכול להיות כה שוטה".

אם נבדוק את השפעתם של אינטלקטואלים ישראלים על המדיניות הישראלית בעשרות השנים האחרונות, ובעיקר בתקופת הממשלות של רבין-פרס ושל ברק, נגיע למסקנה, כי מיל ואורוול צדקו. מיל צדק בהדגשת עוצמתם והשפעתם של רעיונות, ואילו אורוול צדק בעומדו על כך שעוצמה כזו פועלת, לעתים קרובות, לרעה ולא לטובה.

 זרעי הפורענות של האינטלקטואלים בציון קדמו למדינה עצמה

אחת מן הפורענויות הרבות המטרידות את המפעל הציוני מיום היוולדו היא העובדה שיהודי הגולה אינם נוהרים לציון, ארץ זבת חלב ודבש כביכול, אלא תחת איום ולחץ. העומס של חיים בצל סכנה מתמדת מן הגזענות והאימפריאליזם הערביים, הביא ללידתו בטרם עת של מעמד אינטלקטואלי ואינטליגנציה ישראלית, שאיכותה שנויה במחלוקת. גרשום שלום התלוצץ באומרו כי הכישרון מתועל למקום בו הוא נחוץ ביותר - ובישראל הוא נחוץ ביותר בצבא ולא באוניברסיטאות.

בניגוד לאיכותה של האינטליגנציה הישראלית, אין ספק באשר להשפעתה. שמעון פרס (הרואה עצמו אינטלקטואל), הקיף עצמו באמנים ובאינטלקטואלים על במת האודיטוריום ע"ש מאן בתל-אביב,[i] בעת מערכת הבחירות הכושלת שלו באביב 1996. שלושה חודשים קודם לכן הוא גייס את הסופר עמוס עוז כאחד משלושת הכוכבים העולים של מפלגת העבודה. עמוס עוז ידוע לשמצה בקרב ה"מתנחלים" היהודים-דתיים, לאחר שהתייחס אל "גוש אמונים" בשפה השמורה לגנבים ולרוצחים. בנאום שנשא בפני משתתפי עצרת "שלום עכשיו" בכיכר מלכי ישראל ביוני 1989, אמר: "כת קטנה, כת משיחית, אטומה ואכזרית, הגיחה לפני שנים מספר מפינה חשוכה של היהדות ומאיימת ... לכפות עלינו פולחן-דמים פראי ומטורף. ... הם אשמים בפשעים נגד האנושות".[ii]

אינטלקטואלים בארצות רבות אימצו את הסיסמה: "הארץ האחרת, לטוב ולרע" והם פועלים בכל כוחם כדי לערער את האמון הלאומי במורשת, בעקרונות היסוד ובסיבת הקיום של ארצם. בדרך כלל אינטלקטואלים כאלה אינם צומחים בתוך חמישים השנים הראשונות לייסודה של ארצם, ורק בישראל מטפחים האינטלקטואלים את "ניכורם" כלפי ארצם, והדיון בנושא "זכותה להתקיים" נחשב כמקובל בין אנשים הנחשבים למכובדים. כפי שניסחה זאת בפיקחות רבה מידג' דקטר, בשנת 1996: "ארץ בת חמישים שנה בלבד, אין מצפים ממנה להצמיח נוצות מושלמות של אינטליגנציה משכילה. ...זו גחמה שיכולה להרשות לעצמה רק ארץ ישנה ומבוססת"[iii].

 

זרעי הפורענות של האינטלקטואלים בציון קדמו למדינה עצמה. ביום האחד במאי 1936 שאל ברל כצנלסון, מנהיג מפא"י: [iv]

 

היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש של הערצה והתמכרות?... וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי ... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאן בחיידק השנאה העצמית… אַל דומי למצפוננו.

 

אולם מה שנראה בעיניו של ברל כצנלסון כסטייה חולנית מדרך הישר, עתיד להפוך למצב נורמלי ומקובל בקרב חלק גדול מאוד של האינטליגנציה הישראלית. נקודת מפנה חשובה אירעה בשנת 1967, כאשר "רופאי הנפש" של ישראל, אחווה רבת חברים, קבעו כי בניצחונה במלחמת-מגן אשר מנעה את השמדתה, מכרה ישראל את נפשה בעבור פיסת אדמה. אומות ערב, אשר חשו בפיקחות כי היהודים אינם מסוגלים לנהל מלחמת רעיונות באותו הכישרון שהם מנהלים את מלחמת המטוסים והטנקים, שינו עד מהרה את הרטוריקה של התנגדותם לקיומה של ישראל, מימין לשמאל: מן השאיפה "להאדים את הים התיכון בדם יהודי" (קריאת הקרב שהיתה נפוצה בחודשים שקדמו למלחמת ששת הימים), עברו לחיפוש מדומה של מקלט לחסרי-הבית. הפנייה המחושבת היטב אל הליברלים, כפי שהוכיחה רות וייס,[v]  יצרה לגיונות של מבקרי המדינה היהודית.

עיקר הביקורת הגיעה מחוגיהם של המאמינים האדוקים בשיפור הדרגתי ובנאורות הולכת וגוברת של המין האנושי. אינטלקטואלים ישראלים, שהיו מוכנים להביע ביקורת מופרזת כנגד הגזענות, האימפריאליזם והקנאות הדתית השוררים כביכול בארצם, הפכו עד מהרה ליקירי העיתונות האמריקאית. הם זוכים לשבחים מפיהם של עוכרי ישראל דוגמת אנתוני לואיס, הרואים בהם קולות אמיצים של התנגדות, כאשר לאמיתו של דבר הם פשוט מצטרפים לקהילייה של הכפשת מולדתם ברבים.

אולם רק עשר שנים לאחר מכן התייצבה האינטליגנציה הישראלית בהמוניה נגד המדינה, נגד הציונות, נגד היהדות גופא. היה זה משום שבשנת 1977 הפסידה מפלגת העבודה את עשרים ותשע שנות בעלותה על ממשלת ישראל, לטובת מי שנתפש בעיניה לחבורה של נחותים שאינם ראויים לשלטון. מירון בנבנישתי תיאר אותם כך: "זכורני כי נסעתי באוטובוס בחיפה והבטתי סביבי, על עמיתי הנוסעים, בבוז ובאדישות – כאילו היו צורות נחותות של חיים אנושיים".[vi] היסטריה מעין זו (אשר פרצה שוב בחודש מאי 1996, (כאשר ניצח בנימין נתניהו בבחירות) הפכה עתה לעמדה הרגילה של האינטלקטואל הישראלי המנוכר, והופצה בעוצמה על-ידי פרסומים אמריקאיים כגון הניו-יורק טיימס השוחר להסכמה ישראלית לדעותיו שלו. עמוס עוז, לדוגמה, השתלט על עמודי ניו-יורק טיימס מגזין במשך מלחמת לבנון, כדי לקונן על מותה הממשמש ובא של "הנפש הישראלית": "ישראל עשויה היתה להפוך למדינת-מופת … מעבדה בזעיר-אנפין למען סוציאליזם דמוקרטי". אולם תקווה גדולה זו, מקונן עוז, התנפצה עם בואם של פליטי השואה, ציונים "אנטי-סוציאליסטים" שונים, יהודי צפון-אפריקה השוביניסטים, המיליטריסטים ושונאי-הזרים" וכו'.[vii]  (אלה היו הסיבות העיקריות לאי-הבאתם של יהודי אתיופיה לישראל לפני שהפך מנחם בגין לראש הממשלה.) עד שנת 1995 סיפר עמוס עוז לקוראיו האמריקאים כי תומכי הליכוד הם שותפיו לדבר עברה של החמאס. גם לאחר שאחיהם-בנפש של החמאס טבחו ששת אלפים איש בארצות-הברית ב- 11 בספטמבר 2001, הכריז עוז כי האויב איננו, בשום פנים ואופן, האיסלם הקיצוני או המנטליות הערבית, אלא פשוט "קנאות", וכי הנושא הדחוף ביותר העולה בדעתו הוא "לתת לפלשתינים את זכותם הטבעית להגדרה עצמית". למען הסדר הטוב הוא הוסיף את האישור הכוזב בעליל, כי "כמעט כל [המוסלמים] מזועזעים ומצטערים [על פיגוע ההתאבדות באמריקה] כשאר המין האנושי".[viii]  נראה, כי עמוס עוז החמיץ את הצילומים הרבים של מוסלמים מכל קצווי תבל, החוגגים בריקודי שמחה, בצהלות ובחלוקת ממתקים את הרצח הנפשע של יהודים ושל אמריקאים. היה זה מופע מדהים, המעלה תהייה - האם הגיע עוז לכתיבה אודות פוליטיקה בשל היותו סופר, או שרכש את המוניטין שלו כסופר בשל השקפותיו הפוליטיות.

אנשים כמירון בנבנישתי – סוציולוג שהיה סגן ראש עיריית ירושלים עד שפוטר על-ידי טדי קולק, ובר-סמכא לענייני ישראל המועדף על-ידי הניו-יורק טיימס ועל-ידי The New-York Review of Books - אנשים כאלה הם מבשרי היוהרה של האינטלקטואלים של ממשלות העבודה האחרונות, אשר היו פוסט-ציוניות ופוסט-יהודיות בחשיבתן. בנבנישתי כתב בשנת 1987 כי הוא זוכר בגאווה כיצד "חגגנו את יום הכיפורים על-ידי העמסת כמויות של מזון על גבי רפסודה, שאיתה שחינו אל אי קטן סמוך לחוף הים התיכון, ושם בילינו את כל היום בזלילה. זו היתה הפגנה שערורייתית של דחייתנו את הדת ואת ערכי הגלות".[ix]

 

"אנו נשים עצמנו כערבים כאשר אתה תשים עצמך כיהודי"

קל מאד לאסוף ראיות מתוך סיפורי מעשיות אודות האנטי-ישראליות הגוברת (או אף גרוע מזה) של האינטלקטואלים הישראלים. לפני שנים מספר הכריז הפסל יגאל תומרקין כי "בראותי את החרדים שחורי המעילים, עם הילדים שהם משריצים, אני יכול להבין את השואה".[x] זאב שטרנהל, המומחה של האוניברסיטה העברית לפאשיזם, הציע להרוס את ההתנחלויות היהודיות בטנקים של צה"ל, כאמצעי להעלאת המורל הלאומי.[xi] בשנת 1969 החל פרופסור ישעיהו לייבוביץ' המנוח, הגורו של האינטלקטואלים של מפלגת העבודה, לדבר על "נאציפיקציה" של האומה ושל החברה הישראלית. עם פרוץ מלחמת לבנון הפך לייבוביץ' לידוען בינלאומי בשל השימוש בכינוי "יודו-נאצים" כדי לתאר את הצבא הישראלי. כאשר עיראק פלשה לכוויית בשנת 1990, הוא התעלה על עצמו בהכריזו (במלים המזכירות את גינויו של ברל כצנלסון ב- 1936): "כל אשר עשתה ישראל – ואני מדגיש: הכל – במשך עשרים ושלוש השנים האחרונות הוא טיפשות מרושעת או רשעות מטופשת".[xii] ובשנת 1993 חלקה לו ממשלת רבין כבוד רב בהעניקה לו את "פרס ישראל". במקום השלישי, אחרי עוז ובנבנישתי[xiii] נמצא הסופר דוד גרוסמן. גרוסמן ביסס את כתב האמנתו כאינטלקטואל מנוכר וכפרשן למצבה הנפשי של ארצו בספר שיצא לאור בשנת 1988: הזמן הצהוב - תיאור מסע בן שבעה שבועות ברחבי "הגדה המערבית". המסע נועד להבין "כיצד אומה שלמה ונאורה, לכל הדעות, כאומתי, מסגלת עצמה לחיות ככובש, מבלי לאמלל את חייה שלה".[xiv] זהו ספר מסובך ומשובץ פה ושם בטלאים של יושר. אולם טעמו האמיתי מתבטא בשני פרקים הבאים בזה אחר זה, העוסקים בתרבות ובספרים, בעיקר בספרי דת. גרוסמן מבקר תחילה בהתנחלות עופרה. הוא מגיע חמוש בחשדנות, עוינות ודבקות, "זר חשדן" בין אנשים שאינם מזכירים לו שמץ של אנושיות, בעיקר כאשר הם מצויים "בעונת הייחום המשיחי שלהם". בעופרה אין גרוסמן מוכן "להסיר את מגננותיו" ו"להתפתות" על-ידי "החום" ו"החגיגיות" של השבָּת אצל יהודים ערמומיים אלה. למרות שרוב הערותיו כלפי הערבים, בשיחה המתוארת בספרו הן מחוות שטחיות של אדם ישר אשר בני-שיחו אינם מקדישים להן תשומת-לב אמיתית, יוצא קצפו דווקא על המתנחלים היהודים שאינם מקשיבים לו ואינם "מפגינים עניין אמיתי" בדבריו. הוא מבקשם "לשים עצמם במקומם של שכניהם הערבים" ומתנהג כמנהל בית-ספר נזעם, כאשר אין הם רוקדים לצלילי חלילו ואינם מקבלים את היתממותו כאילו מעשה זה של הזדהות דמיונית הוא נטול כל משמעות פוליטית. עם זאת, המתנחלים לא היו שנונים דיים כדי להשיב לגרוסמן כגמולו: "ידידי היקר, אנו נשים עצמנו כערבים אם אתה תשים עצמך כיהודי." אולם לגרוסמן אין כל כוונה להשהות את קצב חייו במידה שתאפשר לו לחדור אל עולמם הפנימי של אנשים מוזרים אלה: "מה עלי לעשות בהם?" הוא מתרעם, ותרעומתו היא תרבותית ופוליטית כאחת. הוא מתלונן כי למתנחלים "אין צורך בתרבות", הם מדברים עברית קלוקלת, נהנים מהומור "גלותי ישן" ואין להם ספרים "מלבד ספרי לימוד דתיים", המחמירים את הברבריות של בעליהם במקום להפחיתה. הדימוי, בסיכומו של פרק ארוך זה, הוא של "טרוריסטים פוטנציאליים [!] המתנדנדים עתה מעל ספריהם." לגבי גרוסמן, הטרור המשוער של יהודים חמור הרבה יותר מן הטרור המציאותי של ערבים.

הפרק הבא עוסק אף הוא בתרבות ובספרים, לרבות ספרי דת. גרוסמן מגיע לאוניברסיטת בית-לחם, אחת האוניברסיטאות המתוארות כשלוחות של מדינת אש"פ. למרות שהוא מודה כי האוניברסיטה היא "מעוז של החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין", אין הוא רואה כאן טרוריסטים מתנדנדים מעל ספריהם, אלא דווקא תמונות אידילייות, המזכירות לו "מראות של בית-הספר של אפלטון באתונה". גרוסמן, העולה על גדותיו מרוב חיבה ולהיטות לייחס למארחיו מניעים נשגבים, מוכן עתה לסלוח גם לקוראים ספרי דת. אין הוא מגיב בנחרת-בוז או בגיחוך לדבריו של הפרופסור לאנגלית באוניברסיטת בית-לחם, המייחס את הרגישות העליונה של הערבים למקצב הלירי של השירה האנגלית "למקצב של הקוראן הזורם בדמם". יכולתו של הסופר לאתר גזענות ממרחק רב בהימצאו בין יהודים, נחלשת מאוד כאשר מתעוררות תכונות גזעניות עתיקות יומין בבית-לחם.

 

שוויד: "אומה המתחילה בנטישת זיכרונותיה התרבותיים, סופה לאבד גם את קיומה הפיסי".

כאשר חזרה מפלגת העבודה ועלתה לשלטון בשנת 1992, שבו גם האינטלקטואלים הישראלים ותלמידיהם. אנשים אשר בעבר התייחסו אליהם כאל קיצוניים, עברו אל  מרכזי הכוח בממשלת ישראל ובעיצוב המדיניות. דדי צוקר, אשר האשים את "המתנחלים" היהודים בשתיית דם בפסח; יוסי שריד, אשר זעזע את הישראלים בהכריזו כי ליום השואה אין כל משמעות לגביו; ושולמית אלוני, אשר הצהרותיה אודות יהודים דתיים היו מביאות אותה לכלא במדינות אירופה, בהן קיים חוק נגד התגרויות אנטישמיות - כולם הפכו שרים או דוברים חשובים בממשלת רבין. שני אקדמאים אלמוניים לשעבר הניחו את היסודות לחיבוקו של יאסר ערפאת, מן הבזויים שבפושעי המלחמה במאה העשרים, הנושא באחריות לרצח יהודים רבים בקנה-המידה הגדול ביותר מאז היטלר וסטאלין. תהליך אוסלו סלל בפני אש"פ את הדרך למדינה פלשתינית עצמאית (מדינה, הקוסמת לאינטלקטואלים הישראלים הרבה יותר מאשר מדינה יהודית). עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן ששו אלי גיל. דוד גרוסמן הבטיח לאנתוני לואיס כי ישראל נטשה, בסופו של דבר, את "החשדנות האינסטינקטיבית" וכי "למרות שאנו סובלים מן הטרור הגרוע ביותר", "אנו עושים שלום."[xv] בנבנישתי השתדל עוד יותר לרַצות: בשנת 1995 הוא הוציא לאור ספר בשם אויבים אינטימיים, אשר במודעות הפרסום שלו הופיעו אישורים נלהבים מאת תומס פרידמן ופרופסור איאן לוסטיק (Lustick) ובו הציע בנבנישתי את פירוקה של מדינת ישראל.

רק אישים מעטים בקרב הממסד התרבותי הישראלי הביעו מחאה על המתרחש: הפילוסוף אליעזר שוויד הזהיר כי "אומה המתחילה בנטישת זיכרונותיה התרבותיים, סופה לאבד גם את קיומה הפיסי."[xvi] עמוס פרלמוטר מנתח את הפוסט-ציונות של אקדמאים ישראלים כהתקפה כוללת על תקפות קיומה של מדינת ישראל.[xvii]

חריג ראוי לציון עוד יותר באופוריה הכללית של מעמד האינטלקטואלים הישראלים הוא אהרון מגד, הסופר הנודע והתומך הוותיק של מפלגת העבודה. בחודש יוני 1994 כתב מאמר טעון חומר-נפץ בהארץ על "הדחף הישראלי להתאבדות", בו הוא מקשר בין ויתוריה החד-צדדיים והאינסופיים של ממשלת רבין לאש"פ, אשר אף לא ביטל את אמנתו הקוראת להשמדת ישראל, לבין ההרס העצמי המקנן זה שנים רבות בקרב המעמדות האינטלקטואליים בישראל. "מאז מלחמת ששת הימים", כותב מגד, "אנו עדים לתופעה חסרת תקדים בהיסטוריה: הזדהות רגשית ומוסרית הולכת וגוברת של רוב האינטליגנציה של ישראל עם עַם, שהתחייב בגלוי לחסל אותנו". מגד טוען, כי מאז 1967 רואה האינטליגנציה הישראלית יותר ויותר "את הדת, התרבות והכמיהה לארץ … בבוז מוחלט": וכי השוואת הישראלים לנאצים הפכה לעניין של אמונה ולרעיון מרכזי "באלפי מאמרים וכתבות בעיתונות, במאות שירים … בעשרות סרטים דוקומנטריים ועלילתיים, בתערוכות, בציורים ובצילומים". בפיקחות רבה מעיר מגד על השיטות שבהן מפיצים האינטלקטואלים הישראלים האנטי-ציונים את המסרים והפרסומים שלהם. כותבים כגון בני מוריס, אילן פפה וברוך קימרלינג "מפרסמים לרוב באנגלית תחילה, כדי לזכות בשבחים מצדם של 'שוחרי צדק' מערביים. כתביהם מתורגמים עד מהרה לערבית ומוצגים לראווה בדמשק, קהיר וטוניס. מסקנתם, כמעט תמיד, היא אחת: למעשה הציונות הנָה מזימה קולוניאליסטית מרושעת...[xviii]

 

דעותיהם של רוב ממשיכי תהליך אוסלו בממשלת ישראל משנת 1993 עד 1996, עוצבו על-ידי הסופרים, האמנים והעיתונאים שמגד מעביר תחת שבט ביקורתו. בין הפוליטיקאים הבכירים בולט שמעון פרס בהתנערותו מן האתוס הציוני. התבטאויותיו הכו שורשים בתפישות הפוסט-ציוניות, הפוסט-יהודיות והאוניברסליות של האינטליגנציה הישראלית. כשם שהם רוחשים בוז לכל קשר עם ארץ ישראל, כך הוא חוזר וטוען כי לארץ אין כל חשיבות ביהדות או בפילוסופיה המדינית היהודית, הקוראת לעצמה על שמו של הר ציון; גם הוא, בדומה לאינטליגנציה הישראלית, האשים את הציבור האֶמוני בהעדפה של קשר קדמוני אל שטחים על פני "הרוח", בטענה, כי היהדות היא "מוסרית/רוחנית ונפשית ולא עבודת-אלילים של פולחן האדמה".[xix] כשם שאינטלקטואלים ישראלים נחפזו לחקות את שיגיונות האופנה התרבותית האחרונה של אמריקה ואירופה, בתקווה להתבולל בעולם הגדול שמחוץ לישראל, כך עשה פרס, בתקווה, כי יבוא יום וישראל תתקבל אל הליגה הערבית.[xx]

למרות התגייסותו של נשיא ארצות-הברית דאז, וויליאם קלינטון, לתפקיד מנהל מערכת הבחירות שלו, ולמרות התמיכה פה-אחד לה זכה מן התקשורת הישראלית והעולמית, מעדר ההוגים העצמאיים באוניברסיטאות ומצוותי-חשיבה אקדמיים בשכר – שמעון פרס ותהליך אוסלו שלו נדחו מכל וכל על-ידי הבוחרים היהודים בישראל. כפי שניתן לצפות, הגיבו האינטלקטואלים הישראלים (אשר לא שיערו כי יורשיה של מפלגת העבודה ימשיכו בעיוורון בתהליך אוסלו) בהיסטריה מלודרמטית. דוד גרוסמן קונן על "ישראל העוברת אל הימין הקיצוני … תוקפנית יותר, דתית יותר, יסודנית יותר, שבטית יותר וגזענית יותר".[xxi]

בקרב תומכיה האמריקאים הליברלים של האליטה האינטלקטואלית הישראלית, רק הניו-יורק ריפבליק נראה כמתייסר משהו בעקבות תוצאות הבחירות. לאחר שנים או עשרות שנים בהן חגג את גאונותם הבלתי-ניתנת להבעה של פרס ועדתו, התנפל כתב-העת בזעם על האינטלקטואלים הישראלים, אשר לא תפשו כי: [xxii]

 

 התחברותם לפרס היא אחת הסיבות למפלתו. ...מתוך בוז לעדות [היהודיות] המסורתיות, הם ראו בם וכינו אותם: "ספרדים טיפשים". הבוז ליהודים מארצות-ערב התבטא בסתירה אכזרית, משום שהוא דר בכפיפה אחת עם הערכה תמימה לנוצרים ולמוסלמים הערביים של המזרח התיכון. הערכה זו, המלווה בגישה לעגנית כלפי סמלים, טקסים, טקסטים, זיכרונות ודאגות יהודיים, שלחה רבבות אל נתניהו.

  

בטווח הארוך, לרעיונות ופילוסופיה השפעה מכרעת על הפוליטיקה

אחד המסמכים המצוינים, החושף את הנגע הפוסט-ציוני הפושה בישראל והמאיים על עצם קיומה, הוא ספרו של יורם חזוני: המדינה היהודית - המאבק על נפשה של ישראל,[xxiii] אף כי הספר אינו נטול פגמים. אילו הסתפקו האינטלקטואלים הישראלים במתן תיאור משלהם להערתו השנונה של אורוול אודות פגיעותם הייחודית של אינטלקטואלים לרעיונות-הבל, לא היתה עוינותם למסורת היהודית ולאופי הציוני של ישראל זוכה לעניין רב. אולם חזוני מוכיח כי הם זכו להצלחה מסחררת, המגיעה עד כדי מהפכה מדינית, במאבקם הפוליטי למען מדינה פוסט-יהודית:

 

 הדבר הראוי ביותר לציון באשר לקידומם של הרעיונות החדשים במדיניותה של ממשלת ישראל, הוא, אולי, הדרך שבה אף השינויים הסוחפים ביותר באופיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ניתנים להשפעה על-ידי קומץ אינטלקטואלים, הנתקלים בהתנגדות מזערית מצד מנהיגיה הפוליטיים של המדינה או בקרב הציבור.

 

חזוני מספר כיצד הפוסט-ציונים כופים את השקפותיהם בתוכנית הלימודים החדשה של בתי-הספר, בחוקי היסוד של המדינה ובצה"ל, אשר בקוד המוסרי שלו אין כל התייחסות לעקרונות יהודיים או ציוניים. מחבר הקוד הוא אסא כשר, הנמנה על הפוסט-ציונים הקיצוניים, ואשר תיאר בצניעות האופיינית לו את חיבורו: "הקוד העמוק ביותר של כללי המוסר, בעולם המוסר הצבאי בפרט ובעולם המוסר המקצועי בכלל". עמקות סופנית עד כדי כך, שחייל ישראלי "אינו צריך עוד לחשוב או להתפלסף. מישהו אחר כבר… חשב והחליט. אין כל דילמות".

ניצחונה הסופי של הפוסט-ציונות בא לידי ביטוי בהסכמי אוסלו, שהם בגלוי ובמוצהר מרשם לחיסולה של הציונות. כידוע, הכּנסת נתנה ידה להסכמים אלו, לפיכך לא יהיה זה מוגזם לטעון כי בכך ניתנה לגיטימציה לדעות-קדומות פוליטיות פוסט-ציוניות, אשר קודם לכן היו נחלתם של חוגים ברחביה וברמת-אביב בלבד.

 מכאן ואילך שקדו פרס ומשרד החוץ שלו על קידום האינטרסים של המזרח התיכון (הערבי ברובו) ולא של המדינה היהודית הריבונית. בהיפוך של המדיניות, בדומה לזה שביצע משרד החוץ הסובייטי בעקבות הברית שכרת סטאלין עם היטלר, פנו אורי סביר ובכירים אחרים במשרד החוץ בדברי תוכחה אל היהודים האמריקאים – אשר במשך עשרות שנים התנגדו למערכה הערבית להשחרת שמה הטוב של ישראל – וביקשו מהם לתמוך בסיוע חוץ של ארצות-הברית לשני המקטרגים הראשיים: אש"פ וסוריה, שהרי הם זקוקים לדולרים האמריקאיים יותר מאשר ישראל. פרס, בכבודו ובעצמו, ניהל את המערכה הפוסט-ציונית למען התבוללות ואוניברסליות ברמה כלל-עולמית, בהודיעו ברוב עם, בדצמבר 1994, כי "מטרתה הבאה של ישראל צריכה להיות חברוּת בליגה הערבית".

 

מרטין בובר - הגיבור והנבל בספרו של חזוני

בדיון על סופרים ישראלים, שוכח חזוני, לעתים, את ההבדל בין ספרות דמיונית לבין מאמרים העוסקים בנושאים שונים, או הצהרות פומביות. לעתים הוא מערים על עצמו: כך כאשר הוא משליך את אהרון אפלפלד לאותה סירה פוליטית-תרבותית (שאינו משתייך אליה) יחד עם עמוס עוז ודוד גרוסמן. בחלקו השני של הספר הוא מאשים את המתנגדים החריפים מאוניברסיטת בן-גוריון בעיצוב דעתם של הפוסט-ציונים, אך מתעלם מן העובדה כי הפוסט-ציוני החשוב ביותר מבחינה פוליטית הוא שמעון פרס, מי שהיה בן חסותו האישי של בן-גוריון בכבודו ובעצמו. במקרים בודדים הוא שוכח כי רעיונות הם לחלוטין חסרי הגנה מפני השימושים (לטוב ולרע), שעושים בהם. העובדה כי שולמית אלוני מייחסת לבובר את האחריות להשקפותיה, אין בה כדי להטיל עליו בהכרח את האשמה.

למרות טיעונו המשכנע של חזוני, באשר לתפקיד שמילאו הפרופסורים בפירוק הציונות של תנועת העבודה, אין לראות בכך סיבה מספקת לפוסט-ציונות ולפוסט-יהדות העכשווית. השפה השגורה בפיהם של הפוסט-ציונים, התעקשותם כי קיימת סתירה בין "להיות יהודי" לבין "להיות אנושי", היא אותה שפה ממש בה השתמשו הוגי הדעות היהודים האירופים, הדוגלים בהתבוללות, לפני יותר ממאה שנה.

החומר בפרקים הראשונים של הספר מזעזע. אני אומר זאת כמי שהיה סבור כי ראה כבר הכל: את הסוציולוג האורח מן האוניברסיטה העברית, אשר קישט את משרדו באוניברסיטה שלי בכרזת גיוס של אש"פ; את הפרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, אשר סיפק לתומכיו של נועם חומסקי מכתב "הֶכשר" המאשר כי אלילם (שונא-ישראל) היה "מסור לישראל כל ימי חייו"; את הסוציולוג מאוניברסיטת חיפה, הפעיל בליגה האמריקאית-ערבית נגד הפליה (קבוצה בחסות אש"פ); את הנציגות של פרופסורים ישראלים המתגייסים למען המועל הגדול אדוארד סעיד. אולם החומר שאסף (וניתח) חזוני מן האינטלקטואלים הישראלים הפוסט-ציונים והפוסט-יהודים, בכל זאת זעזע אותי. בהשוואה אל ברוך קימרלינג, אסא כשר, אילן פפה וכיוצא בהם, גיבורי הטרגדיה של חזוני, הרי שיורג היידר האוסטרי, הדמגוג הימני אשר ישראל עוררה  מהומה גדולה בגינו, נחשב לציוני נלהב ולאוהב-יהודים מושבע.

לחלק השני (הארוך והמגוון יותר) של ספרו של יורם חזוני, ישנה מטרה כפולה: ראשית, לכתוב את תולדות המאבק האידיאולוגי והפוליטי בקרב העולם היהודי עצמו על רעיון המדינה היהודית, תוך תשומת-לב מיוחדת לשאלה כיצד הרעיון, שהיה מקובל ברחבי העולם היהודי כולו, במשך שנים, כהנחת-יסוד שאין צורך להוכיחה - "נהרס בקרב ההנהגה התרבותית של המדינה היהודית עצמה" תוך זמן כה קצר. מטרתו השנייה של חזוני, כהיסטוריון, היא להמחיש את כוחם של רעיונות, ובעיקר את אמיתות האקסיומה של ג'ון סטיוארט מיל בדבר עוצמתה המעשית, בטווח הארוך, של הפילוסופיה העיונית (חסרת התועלת, לכאורה). כוחם של הרעיונות הוא שאפשר לפילוסוף כמרטין בובר ולמתנגדים אחרים של המדינה היהודית לשבור את בן-גוריון ולערער את תומכי הציונות העובדת, בעלי ההשקפה המעשית. (הליכוד כמעט שאינו נזכר בספר. המריבות בין בן-גוריון לבין בגין, מנקודת מבטו של חזוני, הן בעלות "אופי של קטטה בין רב-החובל לחובל הראשון של ספינה טובעת"). חזוני הוא היסטוריון פוליטי ותרבותי מיומן. הוא מתאר באופן מרתק את המאבק הממושך של בובר (ועוזריו באוניברסיטה העברית) נגד תפישתם של הרצל ובן-גוריון, הגורסת מדינה יהודית אמיתית. בובר הופך באחת לגיבור ולנבל של ספר זה. הוא הנבל בהתנגדותו הקשוחה למדינה יהודית; בהשוואותיו שלוחות הרסן בין ציונים ממפלגות הפועלים לבין נאצים; בעמדתו הקשוחה נגד עלייה (יהודית), שעליה הכריז למחרת היום בו הוא עצמו עלה מגרמניה בשנת 1938. אולם הוא גיבור בשל ניצחונו האידיאולוגי, שלאחר המוות, על הציונות העובדת. רוב הפוסט-ציונים המובילים היום, טוענים כי דעותיהם עוצבו על-ידי בובר וחסידיו באוניברסיטה העברית שדגלו בדו-לאומיות, כגון ברית שלום/איחוד. בעיניו של חזוני הם דוגמה מדהימה לרעיונות ומיתוסים, אשר בטווח הארוך נודעת להם חשיבות פוליטית רבה יותר מאשר לקיבוצים ולהתנחלויות. בובר הבין את האופן שבו, בסופו של דבר, התרבות קובעת את הפוליטיקה. הוא תפש את העוצמה הטמונה בספרים, בעיתונים ובעיקר באוניברסיטאות. השפעתו הממאירה מנצחת עתה במלחמות הפוליטיות והתרבותיות בישראל.

חזוני טוען כי מאז נפילתו של בן-גוריון לא היה לישראל ראש ממשלה לא גולדה מאיר ולא מנחם בגין – שהיה "יוצר רעיוני". גם בן-גוריון וברל כצנלסון (אשר מתוך ראיית הנולד הזהיר מפני הסכנות החבויות ב"רעב האינטלקטואלי" של תנועת העבודה הישראלית) - אנשים פיקחים, לכל הדעות - הכירו לאט מדי בתוצאות הרות-האסון הצפויות מהפקרת החינוך הגבוה של ילדיהם בידי אוניברסיטה הנשלטת (במשך עשרים וארבע שנים) בידי אנטי-ציוני כיהודה מגנס וסגל ההוראה שהוא גייס. בשפה המבשרת את הקלישאות של הפוסט-ציונים בימינו, תקף מגנס את ההתיישבות היהודית בפלשתינה וטען, כי "לידתה בחטא". יתרה מזאת, הוא האמין כי ראיית ההיסטוריה מנקודת המבט ההיסטורית הערבית היתה אחת הסיבות העיקריות להקמת האוניברסיטה העברית.

ספרו של חזוני כתוב מן הסוף אל ההתחלה, כמעין תעלומת-רצח. הוא מתחיל בתמונה מפחידה בעליל של עם אשר תם לגווע, תשוש, מבולבל, חסר מטרה. תפישותיה המסורתיות של הציונות העובדת הוכרזו כ"מתות למעשה" על-ידי מנהיגיה הציונים של תנועת העבודה, בעיקר על-ידי שמעון פרס. לאחר מכן הוא חוזר לאחור, על מנת לחפש את הסיבות לסכנת ההכחדה שבה נמצא המפעל הציוני – לא מידי אויביה הערבים של ישראל (הצופים בצהלה במחזה המתחולל לעיניהם), אלא דווקא מידי האליטה הפוליטית, האמנותית והאינטלקטואלית המפונקת; פרופסורים, סופרים ו"מאורות גדולים" בתחומי האמנות החזותית.

 

אנטישמיות תוצרת ישראל

חזוני נמנע בקפידה מלייחס את הביטוי "אנטישמי", אף להשמצות הקיצוניות ביותר על המסורת היהודית ועל המדינה היהודית מצד הפוסט-ציונים ותומכיהם, אולם התאפקות זו אינה נחוצה כאשר הסוד נגלה זה מכבר.

עוד בחודש מאי 1987 צייר ההומוריסטן והקריקטוריסט דוש, בטורו הקבוע ב מעריב, קריקטורה, שמראה קונה בחנות המתמחָה בסחורה אנטישמית, מושיט ידו אל המדף העליון, שם שמור המוצר היקר ביותר, המעוטר בקריקטורה בנוסח ה"שטירמר" הגרמני, המתארת יהודי ועליו מתנוססת תווית עם כיתוב בולט לעין: "תוצרת ישראל". הכתבה שעוטרה בקריקטורה זו עסקה בצורך להגדיל את היצוא הישראלי על-ידי קישוט המוצרים שניתן לרוכשם בכל מקום בעולם, במאפיינים ישראליים ייחודיים. ישראל עשתה זאת בעבר בפירות ובירקות מסוימים, ועתה היא עושה זאת בהשמצת-ישראל תוצרת ישראל. הלקוחות נעשים בררנים יותר ואינם מסתפקים בסחורה סוג ב', המיוצרת על-ידי שמאלנים בריטים או ניאו-נאצים צרפתים. לא ולא. הם רוצים חומר מקורי, ממקורות מקומיים. אינטלקטואלים, אמנים ומחזאים ישראלים עטו בלהיטות על ההזדמנות שנפתחה בפניהם.

 אולם דוש תיאר רק חנות. כדי לספק את כושר הייצור של משמיצי-ישראל הפוסט-ציונים/פוסט-יהודים, יש צורך בכל-בו גדול כפליים מ"מאקי'ס" או "הרוד'ס". ניתן לדמיין את קריאתו של מפעיל המעלית:

 

§      קומה ראשונה - משה צימרמן, ישעיהו לייבוביץ' ועוד שישים ושמונה חברי הקהילה המתקדמת והאוניברסלית, בנושא: היהודים כנאצים;

§      קומה שנייה - א. ב. יהושע, על הצורך כי היהודים בישראל יהפכו ל"נורמלים" על-ידי המרת דתם לנצרות או לאיסלם;

§      קומה שלישית - בועז עברון בהצדקת האמצעים האנטי-יהודיים בצרפת של וישי;

§      קומה רביעית - עידית זרטל על קליטת פליטי השואה על-ידי הציונים כצורה של אונס;

§      קומה חמישית - בני מוריס על ציונות כטיהור אתני;

§      קומת הגג - שולמית אלוני על ציונות (וגם יהדות) כגזענות;

§      מרתף - ירמיהו יובל מצדיק את עלילת הדם מימי הביניים;

§      תת-מרתף - יגאל תומרקין "המבין" את רצח היהודים (הדתיים) על-ידי הנאצים;

           זהירות בבקשה!

  

משיכה לג'אנק-פוּד

גדעון סאמט, אחד האידיאולוגים המקומיים הרבים של הפוסט-יהדות והפוסט-ציונות בהארץ, אינו רחוק מן האמת כשהוא משווה את כוח משיכתם לכוח המשיכה של מזון ומוסיקה אמריקאיים חסרי ערך: "מדונה וביג-מק הם רק הדוגמאות השוליות ביותר" לברכותיה הנפלאות של "הנורמליוּת" הישראלית החדשה. מי ששכנעו בשנת 1900 את אחיהם היהודים לחדול מיהדותם על מנת להצטרף לאנושות העולמית, לפחות לא עשו זאת מתוך ידיעה מלאה כיצד ינוצל הדבר על-ידי היטלר. מה שאי-אפשר לומר לזכותם של האידיאולוגים הישראלים בני-זמננו, הדוגלים בהתבוללות ובאוניברסליות.

רוב קוראי התשפוכת הפוסט-ציונית אין להם כמעט על מה להישען, מלבד על אי-אמון מלידה באינטלקטואלים. כך, כאשר משה צימרמן, פרופסור באוניברסיטה העברית, מכריז כי הציונות "ייבאה" את האנטישמיות אל המזרח התיכון, נדרש ידע (לא רב במיוחד) בהיסטוריה, כדי להבין כי ההכרזה מגוחכת ומופרכת. אולם לעתים נופלים הפוסט-ציונים, מתוך ביטחון מופרז, במלכודת שקרים אשר גם חסרי ידע נרכש יכולים לזהותם בנקל. כך, אבישי מרגלית, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, מקורב נפשית או אף חבר רשום במועדון הפוסט-ציונים, מפרסם ב-  New York Review of Books בשנת 1988, מאמר בשם "הקיטש של ישראל", השופך קיתונות של לעג על "חדר הילדים" ב"יד ושם" שבו קולות מוקלטים של ילדים, הזועקים ביידיש: "מאמע, טאטע". "יד ושם" הוא יעד מועדף של הפוסט-ציונים, משום שהם מאמינים כי המקום מעודד יהודים לא רק לחשוב שהם נועדו להשמדה על-ידי הנאצים, אלא גם – כמה טיפשי מצדם! – לרצות להבטיח כי לעולם לא יהיו נתונים עוד לסכנת השמדה. אולם כל מבקר בהר הרצל ייווכח עד מהרה, כי אין כלל "חדר ילדים" ו"קולות מוקלטים" ב"יד ושם". יש אתר זיכרון לילדים שנרצחו וקול מוקלט המקריא את שמותיהם.[xxiv]  התעלול של מרגלית אינו הבזוי מסוגו בקרב הישראלים המעורבים בהפחתת ערך הזיכרון וההיסטוריה של האוכלוסייה היהודית בארץ. אין זה מפתיע אפוא ללמוד מחזוני, כי מרגלית מאמין שישראל מחויבת מוסרית להציע לערבים "זכויות מיוחדות" למען יוכלו להגן על תרבותם ולהיות "נייטרליים" כלפי היהודים. עם נייטרליות בנוסח מרגלית, מי צריך לוחמה?

חזוני הוא, אולי, ירמיהו בן-זמננו, אולם נוכח אטימותם של המעמדות הנאורים של המדינה למורשתם היהודית, ייתכן כי ישראל זקוקה כרגע דווקא ליונתן סוויפט ישראלי, בעיקר לסוויפט זה אשר בצוואתו הכתובה חרוזים  "הֶעֱנִיק אֶת מְעַט הָרְכוּשׁ וְהַמָּמוֹן / לִבְנוֹת בַּיִת לְשׁוֹטִים וּלְלוֹקִים בְּשִׁגָּעוֹן / וּבְאִבְחָה סָטִירִית אַחַת הוּכַח / כִּי אֵין אוּמָה שֶׁאֵינָהּ זְקוּקָה לְכָךְ".

 

 

אנגליה אינה לבדה עוד

פתחתי את המאמר באמרותיהם של ג'ון סטיוארט מיל וג'ורג' אורוול על תפקידם של אינטלקטואלים ורעיונותיהם בפוליטיקה, ואסיים באותו האופן. האמרה הראשונה משנת 1838, מאת סטיוארט מיל, מומלצת כחומר-עזר למחשבה עבור האינטלקטואלים הישראלים: "הדעת הקולקטיבית אינה חודרת מתחת לפני השטח, אלא רואה את כל פני השטח; הוגי-דעות מעמיקים – ולוּ בשל עמקות מחשבתם – אינם עושים זאת לעתים קרובות …" האמרה השניה, מאת אורוול, נראית רלוונטית במיוחד נוכח זוועות מלחמת אוסלו: "אילו היו האינטלקטואלים הקיצוניים באנגליה משיגים את מבוקשם בשנות ה- 20 וה- 30, היה הגסטאפו צועד ברחובות לונדון בשנת 1940".   

בספרו האריה והחד-קרן (1941), כותב אורוול: "העובדה החשובה באמת באשר לאינטיליגנציה האנגלית, היא ניתוקה מן התרבות העממית של ארצהּ… הם יוצרים אי של חשיבה מנוגדת. אנגליה היא האומה הגדולה היחידה אשר האינטלקטואלים שלה מתביישים בארצם". מסקנה זו איננה נכונה עוד.

 

[