רדיקלים עם קביעות בישראל: מציונות חדשה לאקטיביזם פוליטי
אופירה סליקטר
אופירה סליקטר היא פרופסור ללימודי ישראל במכללת גראץ שבפנסילבניה. המאמר ראה אור ב- Israel Affairs,Vol.11,No.4,October 2005 ומתפרסם בזאת באדיבות המחברת וכתב העת.
מבוא
החלטת איגוד המרצים הבריטי מאפריל 2005 לקרוא לחרם אקדמי על אוניברסיטת חיפה ועל אוניברסיטת בר אילן עוררה גלי מחאה בישראל ומחוץ לה. עיקר הזעם הופנה כלפי קבוצת אקדמאים ישראלים שתמכו בחרם. כמו ב2002, כשהקריאה לחרם הושמעה לראשונה, חוסר הנחת מכך שאנשי אקדמיה ישראלים הם כלי שרת המשמשים בידיהם של אלה המעוניינים להביא לפעולה שכזו נגד ישראל, עורר רבים לצאת בקריאה לפיטוריהם של אותם 'רדיקלים עם קביעות'.
אחרים, לרבות רבים באמצעי התקשורת, תהו כיצד זה שאנשי אקדמיה בכירים, ששכרם ממומן על ידי משלם המסים הישראלי, יכולים להשתמש במעמדם על מנת לפגוע באינטרס הלאומי של המדינה. תגובות שכאלה אינן מפתיעות, אך אין בהן כדי להתמודד עם הסוגיה המורכבת והיחס שבין עיסוק אקדמי במדעי החברה, אקטיביזם אקדמי וחופש אקדמי. דיון שכזה, שהלהיט את היצרים בארצות הברית במהלך העשורים האחרונים, מן הראוי שיגיע גם לישראל. בבסיסו עומד הצורך להתמודד עם האתגר שמעמידה התיאוריה הביקורתית הרווחת באקדמיה במערב בפני מערך הידע המסורתי במדעי החברה ובמדעי הרוח.
התפשטותן של אופנות אינטלקטואליות: פוסט-ציונות כגרסה ישראלית של תיאוריה ביקורתית
תיאוריה ביקורתית, הידועה גם בכינוי פוסט-מודרניזם, הינה מונח מטריה תחתיו נמצא שלל תיאוריות השולטות בכיפת באוניברסיטאות האמריקאיות והאירופיות במהלך חמישים השנים האחרונות. ראשיתה אצל מספר הוגים ומסורות פילוסופיות שהתפתחו באירופה ובארצות הברית. המפורסמת מביניהן היא אולי הפילוסופיה הפרשנית מבית מדרשם של מישל פוקו, ז'אק דרידה וז'אק לקאן, שטענו ש'הנרטיבים החברתיים' המקובלים משקפים את מבנה הכוח בחברה נתונה. הפילוסוף הגרמני יורגן הברמס (Habermas) העשיר גישה זו וטען שמטיבה של חברה שהיא מעניקה זכויות יתר ל'כשירים מבחינה לשונית', קרי, למעמדות הביניים, על חשבון המעמדות הנמוכים, המיעוטים ושאר 'אזרחים מדרגה שנייה'.
הגישה הניאו-מרקסיסטית, שעם חוקריה המרכזיים נמנים בין היתר פרנק אנדרה גונדר (Gundar), הנריק קרדוזו (Cardozo) וסמיר אמין (Amin), ביקרה את דמוקרטית השוּק, והביאה לעולם את תנועת הדפנדנסיה (dependencia) שזכתה לפופולאריות בשנות ה-70 של המאה העשרים, על התיאוריות שפתחה' שעניינן ב'עולם שלישי' ובמערכות עולמיות. חברי תנועת הדפנדנסיה טענו שמעמדו השולי של העולם השלישי הוא תוצאה של ניצול קולוניאלי ו/או קפיטליסטי וקראו לצדק ולשוויון בחלוקת המשאבים הגלובליים. בהסתמכם על תחזיותיו של הברמס, שטען שהקפיטליזם צפוי להוביל למשבר לגיטימיות, חוקרים מאסכולת הדפנדנסיה טענו שסוציאליזם ולא דמוקרטית שוק הוא הוא היעוד האולטימטיבי של האנושות.[1]
אדוארד סעיד, שאימץ את ביקורתו הכלכלית ביסודה של סמיר אמין, פיתח את ביקורת התרבות רבת ההשפעה שלו שנודעה כ'אוריינטליזם'. בספר בשם זה שפרסם סעיד, הוא טוען שהמערב ייצג שלא כהלכה את החברות הערביות, ותאר אותן כ'אחר' הנחשל והמאיים, וזאת על מנת להצדיק את הכיבוש הקולוניאלי. המושג 'אוריינטאלי', כך נטען, הוא פרי רוחם של שורה ארוכה של חוקרים אירופים 'אוריינטליסטים' שהשליכו על המזרח התיכון את עולם המושגים שלהם, מתוך בורות, או, כפי שאמר אחד התיאורטיקנים שעסק בחקר המזרח התיכון 'בשירות הקולוניאליזם'[2].
גישות ביקורתיות ביחסים בינלאומיים התפתחו והיו לקונסטרוקטיביזם, שטען שמדיניות החוץ של מדינה מתעצבת על פי צרכי זהות וחרדות עמוקות, לרבות ראיית 'האחר'. במהלך המלחמה הקרה האסכולה הקונסטרוקטיביסטית קדמה את הרעיון לפיו ברית המועצות אינה אלא רוח רפאים פרי רוחו של המערך הצבאי-תעשייתי האמריקאי, וכי היא עצמה כלל אינה מהווה איום על המערב. באופן דומה, בשנות ה-1990, חוקר נודע מאוניברסיטת הרברד, מתחום היחסים הבינלאומיים, טען שהאסלאם הלוחמני הוא רוח רפאים חדשה שהמציא המערב על מנת למלא את החלל שנוצר בעקבות התמוטטות הקומוניזם, רעיון שאימץ סעיד במהדורה מתוקנת של ספרו Covering Islam[3] .
האסכולה הביקורתית כוללת גם שורה ארוכה של תיאוריות מגדר המנסות לנתח את המציאות מנקודת מבט פמיניסטית, לרבות ביקורת פמיניסטית של יחסים בינלאומיים. חוקרות פמיניסטיות בתחום זה טוענות שמדיניות חוץ וסכסוכים בינלאומיים מנוהלים בידי ממסד מיליטריסטי הנשלט בידי גברים.
הנחות היסוד בהם אחזו החוקרים מהאסכולה הביקורתית לגבי טבעה של המציאות הפוליטית, הן שאפשרו להם לגבש את עקרונותיהם. בעוד שמערך המחקר והידע ההתנהגותי שואב ממקורות אונטולוגיים פוזיטיביסטים ומניח את קיומה של מציאות חברתית מדידה ומזוהה, חוקרים ביקורתיים אימצו ערב-רב של רעיונות סטרוקטורליסטיים והומניסטיים קיצוניים. מבחינה אונטולוגית, האסכולה ההתנהגותית, הפוזיטיביסטית בייסודה, מאמצת את העיקרון המרקסיסטי לפיו ברגע שמבנה חברתי מתבסס, נוטה הפרט לשחזרו למרות מאפייניו ה'דכאניים'. במובן זה, אמונה בקפיטליזם היא סוג של 'תודעה כוזבת'.[4]
האסכולה הביקורתית מתבססת על אונטולוגיה סובייקטיבית ומסתמכת בעיקרה על הבחנה ב'מצבי תודעה' סובייקטיביים וביכולת לייצר ביקורת רדיקלית של החברה. באמצעות אימוץ אותו 'מרד בשיטה', כפי שכינה זאת הומניסט ביקורתי רדיקלי בעל-שם, החוקרים הביקורתיים השתחררו מכבלי המחקר החברתי האמפירי הנהוג בקרב עמיתיהם הנוהגים על פי תפישות ושיטות מחקר התנהגותיות.
אונטולוגיה רדיקלית זו, בשילוב תחושה נורמטיבית מוצקה של האופן שבו צריכים להתנהל יחסים חברתיים, העניקו לחוקרים הביקורתיים את הזכות לטעון לידע מועדף. כפי שהצהיר אחד מהם, 'הדוגל במוסר אינו זקוק להוכחה - לבד מזו שמספקים לו חושיו - על מנת להבחין בין טוב לרע. אין לו צורך במחשב מדעי משוכלל על מנת לקבוע מהו אופן הפעולה הראוי.'
או כפי שחוקר ישראלי מוביל ניסח זאת: פוסט-ציונות הינה תפיסה אנליטית-למחצה, נורמטיבית-למחצה, המאתגרת את התפיסות המסורתיות של הציונות'.[5]
כשבאמתחתם כלים מן הסוג הזה אותם מספקת להם התיאוריה הביקורתית, החוקרים הביקורתיים או הפוסט-ציונים הישראלים הצליחו להפיק תילי תילים של תיאוריות ופרשנויות.
ידוע למשל, ניסיונם של ה'היסטוריונים החדשים' לפרק את 'הנרטיב הציוני' המסורתי שנבנה סביב המאורעות שהתרחשו בתקופת הקמתה של מדינת ישראל, וגורלו של העם הפלשתיני. התחיל בכך בני מוריס והמשיכו והרחיבו אילן פפה, אבי שליים ואחרים, 'היסטוריונים חדשים' הדורשים ב'מיתוסים' שהיו לחלק ממאגר הידע המסורתי, לרבות 'מיתוס' מאזן הכוחות, 'המיתוס' לפיו הפלשתינים עזבו מרצונם, ו'מיתוס' אי-פשרנותם של הפלשתינים. בקצרה, ה'היסטוריונים החדשים' דוחים את התפיסה לפיה ישראל הייתה דוד לגוליית הערבי, הם מדגישים את העובדה כי ישראל פעלה בשיתוף פעולה עם ירדן על מנת לבתר טריטוריה פלשתינית ודוחים את הטענה לפיה מרבית הפלשתינים ברחו. לעומת זאת, הם מאשימים את כוחות הביטחון של ישראל בטרנספר כפוי, שלווה באיומים ובטבח. ההיסטוריונים הביקורתיים עשו רבות על מנת להפריך את 'המיתוס' בדבר חוסר פשרנותם של הערבים והפלשתינאים, בציינם כי הייתה זו המנהיגות היהודית שמשכה רגליים ועיכבה את המשא ומתן. האשמותיהם של ההיסטוריונים החדשים זכו לדחייה זועמת מצד החוקרים המסורתיים, ראוי לציין את אפרים קארש, שהאשימם, בין היתר, בכתיבה יצירתית, ובסילוף עובדות עקבי.[6]
מעבר לדחייתו של הנרטיב המכונן של המדינה היהודית, החוקרים הביקורתיים, כדוגמת אורי רם, דוחים את הרעיון לפיו ליהודים יש זכות לגיטימית בארץ ישראל. בהסתמך על סעיד, רם טוען ש'הפרויקט הציוני' הוא מפעל קולוניאלי, שאינו מעניק ליהודים יותר זכויות להתיישב בפלשתינה מאלה שהיו לבריטים בהודו.[7]
המוטיב של נישול דמוי-קולוניאליסטי של אוכלוסיה ילידית זכה לקריאה נוספת בעבודתו של הגיאוגרף הפוליטי הביקורתי אורן יפתחאל, שטען שהמוטיב הציוני החד-אתני הוביל ל'יהוד ולדה-ערביזציה של ישראל/פלשתין'. דן רבינוביץ' טען שהפלשתינים מוקפים בחומה ועומדים בפני 'סכנת כליאה איומה' המוגדרת כאי יכולתה של הקהילה לנקוט בצעדים בסיסיים לקראת 'החלמה ותחייה'. בתנאים מסוימים, קהילות הנתונות במצבים כאלה עלולות לעמוד בפני סכנת השמדה.[8]
'סוציולוגים חדשים', כדוגמת ברוך קימרלינג, רם, ויהודה שנהב מעלים טענה שגם אם זכתה לפחות פרסום, מאתגרת לא פחות את הסוציולוגיה המסורתית הישראלית. אלה ואחרים, סוציולוגיים ביקורתיים, קנו את שמם בכך שהתקיפו את עבודתו של שמואל נח אייזנשטדט ותלמידיו באקדמיה הישראלית. ה'סוציולוגים החדשים' טוענים שאייזנשטדט סיפק את הבסיס האידיאולוגי שהניע את האליטות האשכנזיות להביא למודרניזציה (רוצה לומר – הטמעה) של היהודים המזרחים על מנת להתאימם ל'תקן האשכנזי' של הזהות הישראלית. שנהב התגלה כמנהיג של קבוצת חוקרים מזרחיים בעלי השפעה שפרקו את הנרטיב הציוני הרשמי הטוען שהמזרחים הוצלו מהחברות הערביות הדכאניות והנחשלות. הוא אימץ את רעיונותיו של סעיד בנושא הציונות מהפרספקטיבה של הקורבנות, אותה קבוצה המתעקשת להתייחס אל עצמה כאל יהודים ערבים, וטוענת, בדומה לפלשתינים, שהמזרחים הם קורבנותיה של הציונות.
למותר לציין שאותם חוקרים, "ערבים יהודים", רואים את הציונות כתנועה אירופית של לבנים שהוקמה על יסוד דחיית המזרח והיא נחושה לדכא את האתניות האותנטית של המזרחים.[9]
סוציולוגים ביקורתיים הוסיפו נופך חדש לתלונה רבת השנים לפיה האליטות האשכנזיות ניצלו והנציחו את הקיפוח הכלכלי של היהודים שמוצאם ממדינות ערביות. על פי רם, המזרחים, לצד ילידים אחרים, הם קורבנותיה של המערכת הכלכלית הגלובלית המונעת על פי כלכלת שוק ומעניקה זכויות יתר לאליטות הטכנולוגיות.[10]
חוקרות פמיניסטיות פוסט-ציוניות חברו אף הן לביקורת זו של החברה הישראלית – חנה הרצוג, חוקרת פמיניסטית מובילה, טוענת שישראל היא חברה הנשלטת על ידי גברים מיליטנטיים, חברה המדכאת נשים.
החוקרות הפמיניסטיות מרחיבות את הלוגיקה של הקורבניוּת הטבועה בתיאוריה הביקורתית, וטוענות שנשים ישראליות מהוות קטגוריה נוספת של קורבנות הציונות/המיליטריזם.[11]
בשונה מ'ההיסטוריונים החדשים', 'הסוציולוגים החדשים' לא אותגרו באופן רציני על ידי הקהילה הסוציולוגית הישראלית. אולם המעמיקים שביניהם הגיעו למסקנה, אם כי באיחור, שאם שהמזרחיות האתנית האותנטית תשתחרר מכבלי ההשפעה המביאה למודרניזציה של הישראליות, עשוי הדבר להתגלות כאליה וקוץ בה. כפי שברוך קימרלינג קונן בספרו החדש, שקיעתה של הזהות הישראלית של עידן המייסדים הביאה להולדת צורות לא נאורות של ביטוי אתני, כמו תמיכה במדיניות הלאומנית של הימין הישראלי, או מפלגת ש"ס המזרחית-אורתודוקסית. עם זאת, אחרים, לרבות שנהב, גייסו את התמה המרקסיסטית של 'תודעה כוזבת' על מנת לנגח באליטות האשכנזיות על כך שהפעילו מניפולציות על הספרדים, שחיו בשקט ובשלווה בקרב שכניהם הערבים, וגרמו להם לאמץ מערכת אמונות לאומנית המשרתת את המדינה הציונית המיליטריסטית.[12]
הביקורת הרדיקאלית שמותחת האסכולה הביקורתית על תוכנית הלימודים שעניינה הכרת השואה והנצחתה בישראל היא אולי ההיבט הפחות ידוע. החלוץ שהוביל את המחנה היה ההיסטוריון הביקורתי נורמן פינקלשטיין שטען שהיהודים הפכו את סבלם ל'תעשיית שואה' על מנת לקדם את ענייניה של הלאומנות הציונית בישראל ובגולה. בראש מחנה הטוענים בישראל עומדת עידית זרטל העומדת על כך שהמרכזיות של השואה יצרה תרבות של קורבניות ומוות, המלבה את רוח הלאומנות והקיצוניות.[13]
הפילוסוף הביקורתי עדי אופיר ואורי רם טוענים שמצעד החיים, במסגרתו נשלחים בני נוער מישראל לבקר באושוויץ ובמחנות השמדה נוספים בפולין, מעודד ומטפח לאומנות בכך שהוא מחזק את המסר לפיו ישראל חזקה היא הערובה היחידה להישרדות יהודית.
תוך שימוש באותה לוגיקה של דקונסטרוקציה, אופיר ואחרים טוענים שהמסעות, ותוכנית הלימודים אודות השואה בכלל, שמשו בידי ממשלות ישראל על מנת להעניק לגיטימציה למדיניות של רצח עם בה נוהגת ישראל כלפי הפלשתינים. כפי שטען אופיר בהתקפה נגד בני מוריס לאחרונה, שאת תיאוריו של 1948 הוא תופס כמתונים מדי, 'רצח עם מתחבא מאחורי גירוש'. בכל מקרה, על פי אופיר, מקורה של החרדה היהודית מפני אנטישמיות נובע מראיית 'האחר' באור אפל.[14]
בתנאים נורמאליים, כתיבה אקדמית תחומה לאוניברסיטאות שם מתנהלים קרבות בכתבי-עת מקצועיים ובכנסים. אך לא כך בקרב הנמנים עם האסכולה הביקורתית שהושפעו מדעותיו של התיאורתיקן הסוציאליסטי אנטוניו גראמצ'י, שטען שיש לנצל את השיח המתגבש בחברה על מנת לאתגר את 'הסמכות ההגמונית'.
בעוד שהחוקרים המסורתיים בתחום מדעי ההתנהגות מאמינים בהפרדת המדע מהפוליטיקה, אנשי האסכולה הביקורתית טוענים שהמסר האקדמי שלהם הוא 'סוכן מאבק' לגיטימי. כפי שהרצוג ושנהב טענו בכנס שנשא את הכותרת 'הפקת מערך-ידע סוציולוגי, עיסוק ציבורי והחיפוש אחר שלום וצדק בפלשתין/ישראל', יש להשתמש בידע על מנת לאתגר נורמות קיימות, וזאת על מנת להביא לשינוי חברתי.[15]
אסכולה בשירות האקטיביזם הפוליטי: דה-לגיטימציה של ישראל כדרך לשחרור העם הפלשתיני
תוך נאמנות למנדט שנטלו לעצמם לשנות את החברה, פונים חוקרי האסכולה הביקורתית לפעילות פוליטית במטרה להדגיש את חוסר הלגיטימיות של הכיבוש. כפי שניסח זאת אופיר, הם מוּנעים על ידי החשש ש'שליטה על פלשתינים' הובילה ל'אימוץ דפוסים פוליטיים של מדינת-לאום אתנוצנטרית וגזענית'.[16] רבים מבין החוקרים הללו מעורבים ב'הקמפוס לא שותק', קבוצה שיש לה סניפים באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית בירושלים' קבוצה שנוסדה בשנת 1996 כהמשך ל'עד כאן', תנועה שקמה בזמן האינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80 המאוחרות. אחרים פועלים מחוץ לקבוצה, המונה כ-150 אנשי סגל. כ-20 מביניהם מהווים ראש חץ, אחרים לוקחים חלק בארגון ויש המשתמשים במחקריהם האקדמיים על מנת לקדם את המטרה שהיא בעיקרה – דה-לגיטימציה של ישראל.[17]
פעילים אקדמאים השתמשו במגוון אמצעים, לרבות פרסום מאמרים פופולאריים, נשיאת נאומים - בארץ ובחו"ל - חתימה על עצומות, אותן הם מפרסמים בעיתונות היומית בארץ ו/או באינטרנט.
בין העצומות שהגישו לאחרונה ניתן למנות את: אזרחי ישראל בעד התערבות בינלאומית; פנייה דחופה למעורבות בינלאומית להצלת פלשתין; הפסיקו את בניית הגדר מייד (עצומה שהופנתה לאומות המאוחדות, גופים דמוקרטיים וממשלות, ארגונים הומניטאריים והקהילות היהודיות ברחבי העולם). עוד פרסמו, מכתב גלוי לחיילים ואנשי מילואים בתמיכה באומץ לסרב (שירות צבאי) ואזהרה דחופה נגד המלחמה בעיראק ותמיכה בזכות השיבה של פלשתינים לישראל – מסמך אולגה.[18]
לעצומות, למאמרים ולנאומים הפומביים מספר מכנים משותפים. הם טוענים שישראל אינה דמוקרטיה אמיתית אלא חברה קולוניאלית, מיליטריסטית ומדינת אפרטהייד. אילן פפה, הקיצוני שבין 'ההיסטוריונים החדשים', הידוע בכינוי 'נועם חומסקי הישראלי', דחק בעמיתיו לפרק את תדמיתה המערבי של ישראל כ'דמוקרטיה היחידה' במזרח התיכון המזכה אותה בתמיכתה המלאה של הקהילייה הבינלאומית. לשם כך, טען יפתחאל, שיש להתייחס אל ישראל כאל דיקטטורה, אלא אם הפלשתינים שמחוץ לקו הירוק יוכלו לבחור בבחירות לכנסת. ונווה גורדון הצהיר שישראל שרויה בתהליך המוביל אותה להיות מדינה פשיסטית.
פיגועי התאבדות שהביאו לפעולות התגמול של ישראל מוזכרים רק כבדרך אגב או שהם מסולפים. לאחר שאחייניתו נרצחה בפיגוע התאבדות בשנת 1997, יואב פלד הזמין נציג אש"פ להלוויה, שם האשים את ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, בהירצחה של אחייניתו, האשמה שזכתה להד ב- Los Angeles Times.[19]
מרבית הראיות המשמשות לביסוס הטענה שישראל היא מדינה פשיסטית וגזענית באות ממה שנתפס בעיני חברי הקבוצה כיחס 'לא אנושי' ו'מושחת' כלפי הפלשתינים. על פי העצומות ופרסומים אחרים, צהל ביצע זוועות נגד הפלשתינים ומתכונן לטרנספר ולסוגים נוספים של טיהור אתני. ואכן, באזהרה דחופה נגד המלחמה בעיראק נטען כי ייתכן שבחסות 'ערפל המלחמה' מתכננת ישראל 'פשע נגד האנושות', דהיינו, גירוש פלשתינים. אופיר יזם פנייה לכוח בינלאומי שיגן על הפלשתינים. פפה בתורו, הביע תמיכה ברעיון לפיו הצבא הישראלי ביצע טבח בג'נין.[20]
למרות שמשלחת בינלאומית לא מצאה ראיות לזוועות שכאלה, קימרלינג המשיך לטעון שבין אם היה טבח בג'נין ובין אם לאו זו שאלה סמנטית בלבד. לב גרינברג, העומד בראש מכון המפרי למחקר חברתי באוניברסיטת בן גוריון, מחזיק בדעה לפיה ישראל עושה 'רצח עם סימבולי', האשמה אותה הסביר במאמר שפרסם בבלגיה.[21]
הפוסט-ציונים ממעטים להתייחס לפיגועים שמבצעים מחבלים מתאבדים ומכאן שלדעתם, הפעולות בהן נוקטת ישראל אינן אלא שלב ב' של 1948, רמיזה לתכנית, כביכול, לגירוש הפלשתינים.
למעשה, כל חברי הקבוצה טוענים שישראל היא מדינת אפרטהייד. על פי יפתחאל, המערכת הישראלית של פיתוח האפרטהייד תהפוך את ישראל למדינה גזענית. טניה ריינהרט ציינה שהתנהגותה של ישראל חמורה מזו של דרום אפריקה. ואכן, חיפוש באינטרנט על פי המונח אפרטהייד בצירוף רבים משמות של הברים בקבוצה מניב שלל קישורים.[22]
על מנת להביא את 'האפרטהייד' הזה לקיצו, קבוצת הפעילים תומכת בפניות לקהל מקומי ולקהילייה הבינלאומית. במלים של פפה, 'יש לגייס כל אמצעי אפשרי במערב' על מנת להשיג יעד זה. מרבית החוקרים הפעילים שואבים השראה מהתנועה הבינלאומית שהצליחה להביא לקצו את האפרטהייד בדרום אפריקה.[23]
ניסיונות לגייס לחץ בינלאומי כרוכים בשלל אסטרטגיות – העלאת המודעות באמצעות שימוש באמצעי התקשורת בארצות הברית ובאירופה; פניות לארגונים אוהדים, לרבות הוועדה לזכויות האדם של האו"ם ו-NGO's לזכויות אדם, קבוצות השייכות לכנסיות בינלאומיות; תמיכה בסנקציות כגון החרמת אוניברסיטאות, מוסדות וחברות המעודדות את הכיבוש, ועוד.
מאחר ולא הושגה הסכמה באשר לדרך הטובה ביותר לשחזר את ההצלחה לה זכו פעילים בדרום אפריקה, החוקרים אימצו אסטרטגיות שונות. לדוגמה, פפה, ריינהרט, גיורא, יבלונקה ורם, תומכים בחרם אקדמי וסוגים נוספים של לחץ; גורדון וגרינברג תמכו בהגשת תביעה לבית המשפט לפשעי מלחמה נגד קציני צהל בשטחים ומפקד חיל האוויר אותו הם רצו להעמיד לדין בגין התנקשויות. קימרלינג הגורס כי 'מוסדות אקדמיים הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל הדכאנית שבין שאר מעשי הנבזות והאיוולת שעשתה בצעה פשעים שלא ייסלחו נגד העם הפלשתיני', מתנגד לחרם אקדמי מלבד אם יהיה זה חלק מחרם כולל על פי המתכונת הדרום אפריקאית. אופיר, כועס על כך ש'צל האנטישמיות' מונע מאירופה מלנקוט בגישה חריפה יותר כלפי ישראל, ואומר ש'אם הדברים ימשכו כפי שהם' יתכן ויהיה מקום להתערבות של נאטו שתפציץ את ישראל.[24]
למרות מספרם המוגבל, לחוקרים הביקורתיים הייתה השפעה משמעותית גם בישראל וגם מחוצה לה, והחרם שהטיל ארגון המרצים הבריטי הוא הדוגמה הגלויה ביותר. על מנת להבין כיצד קבוצה קטנה יחסית של אנשי אקדמיה יכולה להביא לתוצאות כה מרשימות, נדרשת הבנה עמוקה יותר של דרכי פעולתם.
[1] Gibson Burrell and Gareth Morgan, Sociological Paradigms and Organization Analysis, Portsmouth,1985, pp.21–37;Robert A. Packenham, The Development Movement: Scholarship and Politics in Development Studies, Cambridge, MA,1992, p.11.
[2] Edward Said, Orientalism, New York,1979;Thomas M.Ricks, ‘Iran and Imperialism: Academics in the Service of the People or the Shah?’, Arab Studies Quarterly,Vol.2 (1980), pp.265–77.
[3] Edward W. Said, Covering Islam: How the Media and the Experts Determine How We See the Rest of the World revised edition, Vintage: New York 1997.Michael Rogin, ‘Ronald Reagan, the Movie and other Episodes ’in Political Demonology, Berkeley, CA,1988; Stephen M. Walt, ‘Building Up a New Bogeyman’, Foreign Affairs,Vol.106 (Spring 1997), pp.177–89.
[4] Ofira Seliktar, Failing the Crystal Ball Test: The Carter Administration and the Fundamentalist Revolution in Iran, Westport, CT,2000, pp.26–9; See quote in Charles Kadushin, The American Intellectual Elite,Boston,1974, p.163.
[5] ראה Oren Iftachel’s review of The Challenge of Post-Zionism: Alternatives to Israeli Fundamentalist Politics, in Political Review Net.Online,12 April 2005.
[6] Ofira Seliktar, ‘The New Israeli Historian: Revisionism and the “Zionist Myth”’, in Proceedings of the 33th Annual Convention of Association of Jewish Libraries, Philadelphia, 1998 pp.31–36;Efraim Karsh, Fabricating Israeli History, London,1997,and ‘Falsifying the Record: Benny Morris, David Ben-Gurion and the “Transfer” Idea’, Israel Affairs Vol.4 (1997),pp.47–71. See also Efraim Karsh, ‘Benny Morris’s Reign of Error, Revisited: The Post Zionist Critique’, Middle East Quarterly (Spring 2005), online edition.
[7] Uri Ram, ‘The Colonization Perspective in Israeli Sociology’, Journal of Historical Sociology (September 1993), pp.327–50.
[8] Oren Yiftachel, ‘Ethnocracy: The Politics of Judaising Israel/Palestine’ Constellation, Vol.6 (1999), pp.364–90; Dan Rabinowitz, ‘Catastrophic Incarceration, Theorizing the Walling of Palestine’, in Politics of Humanitarianism in the Occupied Territories, Proceedings of The Van Leer Jerusalem Institute, 20–21 April 2004
[9] S.N. Eisenstadt, Israeli Sociology,London,1967; Meyrav Wurmser, ‘Post Zionism and the Sephardi Question’, Middle East Quarterly (Spring 2005); Ella Shohat, ‘Mizrachim in Israel: Zionism from the Standpoint of its Jewish Victims’, Social Text (Fall 1998),pp.1–35;Yehuda Shenhav, The Jewish Arabs: Nationalism, Religion and Ethnicity, Tel Aviv,2003 (Hebrew).
[10] Uri Ram, Information and Communication, Technologies, Neo-Liberal Globalization and Social Classes, burdacenter.bgu.ac.il/publication.FinalReport1999–2000.uri_ram.doc.
[11] Hanna Herzog, ‘Post-Zionist Discourse: A Feminist Perspective: Alternatives to Israeli Fundamentalist Politics’, in Ephraim Nimmi (ed.),The Challenge of Post Zionism: Alternatives to Israeli Fundamentalist Politics, London,2003.
[12] Baruch Kimmerling, The Invention and Decline of Israelinesss: State, Culture and the Military, Los Angeles and Berkeley,2001;Yehuda Shenhav, ‘Iraqi Jews and the National Interest’, Fifty to Forty-Eight, special issue of Theory and Criticism (1998).
[13] Norman G. Finklestein, The Holocaust Industry: Reflections on the Exploitation of Jewish Suffering, London,2002; Idith Zertal, From Catastrophe to Power: Survivors and the Emergence of Israel, Berkeley, 1999, and Israel’s Holocaust and the Politics of Nationhood, Cambridge,2005.
[14] Adi Ophir, ‘Genocide Hides Behind Expulsions’, CounterPunch,16 January 2004, and ‘From Pharaoh to Saddam Hussein: Deconstruction of the Passover Haggadah’, in Laurence J. Silberstein and Robert L. Cohen (eds.), The Other in Jewish Thought and History, New York, 1994.
[15] Hanna Herzog and Yehuda Shenhav, ‘Production of Sociological Knowledge: Public Engagement and the Quest for Peace and Justice in Palestine/Israel’, Annual Meeting of the American Sociological Association, 2004.
[16] Adi Ophir, ‘Introduction’, Fifty to Forty-Eight, special issue Theory and Criticism (1998).
[17] לדוגמה, ענת בילצקי, ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב משמשת כמתאמת הקבוצה שבין חבריה נמנים גם רחל גיורא, נווה גורדון, לב גרינברג, חנה הרצוג, ברוך קימרלינג, עמת מטר, חוה יבלונקה, אורלי לובין, עדי אופיר, אילן פפה, יואב פלד, דן רבינוביץ', אורי רם, יהודה שנהב, טניה ריינהרט ואורן יפתחאל. מבוסס על ראיונות עם בילצקי, 3 במאי 2005, מטר 10 במאי 2005, ואופיר, 17 במאי 2005.
[18] http://oznkik.competitions/010427.html; www.Jerusalemites.org/appeal/7.htm
www.petitiononline.com/mod.per/signed.cgi?stw
http://www.diak.org/open%20letter%20from%20faculty%20members.htm
www.nimn.org/perspectives/intenrational’000130.php?
http://oznik.com/words/040712.html
[19] Ilan Pappe, ‘To Boldly Go’, The Guardian,20 April 2005;Oren Yiftachel, Ha’aretz,7 January 2001; Neve Gordon, ‘The Fascization of Israel’, Information Brief no.86,The Palestine Centre,4 February 2002;Yoav Peled, The Los Angeles Times,12 September,1997.
[20] See ‘Prominent Israeli History Professor, Ilan Pappe Praises Jenin Book’, www.indybay.org, 7 June 2003;Baruch Kimmerling, ‘The Battle over Jenin as an Inter-ethnic War’, CounterPunch, 1 May 2002.
[21] Baruch Kimmerling, ‘The Battle over Jenin as an Inter-ethnic War’, Counterpunch,1 May 2002; quoted in Ian Shahar, ‘Israeli Professor accuses Israel of genocide in European Paper, Ma’ariv,5 April 2004.
[22] Oren Yiftachel, ‘US Campus Weighs in on Mid East’, Boston Globe,7 December 2002; Tanya Reinhart, ‘Why Academic Boycott’, Indymedia Israel,17 May 2007.
[23] See Ilan Pappe’s interview in the London Review of Books, 6 May 2004.
[24] Uri Ram, ‘It’s not the Boycott, Stupid, It’s the Occupation’, Occupation Magazine, 26 April 2005; Baruch Kimmerling, ‘The Meaning of Academic Boycott’, borderland.e-journal, Vol.2, No.3 (2003). Also see interview and correspondence with author, 13 May 2005; Ophir quoted in Yair Sheleg, ‘A Complimentary Double Standard’, Ha’aretz,11 August 2002.
|
