דיפלומטיה של נושאות-מטוסים
נושאת-המטוסים והגנה על ישראל מן האיום הבליסטי
רן ישי
רן ישי שימש בעבר עוזר לשרי החוץ דוד לוי ואריאל שרון, וכיום עוזרו של שר האוצר בנימין נתניהו. המאמר משקף את דעת כותבו הפרטית בלבד, ואינו מהווה עמדה או מדיניות רשמית כלשהי.
מבוא
באמירה המיוחסת לנשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, מצוטט הנשיא כאומר, שבכל פעם שהתחולל משבר בפינה כלשהי בעולם, השאלה הראשונה שעלתה בוושינגטון היתה "היכן נמצאת נושאת-המטוסים הקרובה". בארה"ב מכונות ספינות ענק אלה "90,000 טון של דיפלומטיה". צוות של נושאת-מטוסים גדולה מגיע עד כ- 6000 איש ויותר – כמעט כמצבת כוח-האדם של חיל-הים הישראלי כולו. אל מול 90,000 הטון של נושאת-המטוסים, הספינה הקרבית הגדולה ביותר של חיל-הים, ספינת טילים מסוג סער- 5, היא בת 1,200 טון. בכך לא נגמרים ההבדלים.
ב- 1991, בעת שירותי כצוער בבית-הספר לקצינים של חיל-הים, התארחה בנמל חיפה ספינת אספקה גדולה של הצי השישי האמריקני, נושאת שני מסוקים. השוקַע של הספינה היה כה גדול, עד כי בזמן גישתה לרציף היא "גירדה" את קרקעית הנמל, וענן גדול של טין עלה אל פני המים. הספינה הגדולה ביותר של חיל-הים דאז, ספינת טילים נושאת מסוק מסוג סער- 4.5 שהיתה קשורה לצדו השני של הרציף, היתה מושא שאלתו של הזקיף האמריקני הצעיר עמו שוחחנו לפני שיצאנו לים: האם זו ספינת-צי, שאל האמריקני, או ספינת-פטרול של הנמל? השאלה לא היתה קנטרנית אלא כנה לגמרי.
עם זאת, אין להירתע מלבחון לעומק את סוגיית השימוש בכלי-שיט שונים ומגוונים, שיוכלו לסייע לַחיל במשימות החדשות והכבדות העומדות בפניו – גם אם במבט ראשון נראה הדבר דמיוני ומופרך. חיבור זה מבקש לפתח את רעיון "קבוצת הקרב הימית" הישראלית, לצד הצגת רעיון "הצי הישראלי" ופריסת משימותיו העתידיות, דרכי ההתמודדות איתן והקשיים הצפויים. תכליתה של קבוצת קרב זו הִנָה הגנתית, ולא התקפית אימפריאלית או שומרת סדר עולמי, כפי שמקובל בציים אחרים בעולם. במסגרת זו יפורטו יעדיו האסטרטגיים של הצי הישראלי, משימות הלחימה הצפויות לעמוד בפניו והמענה הנכון להן – העובר דרך התרחבות והתעצמות מסיביות הכרחיות.
על מנת להתמודד עם אתגרים חדשים אלה, שמשמעותם קיומה או חֶדלונה של המדינה היהודית במזרח התיכון, יהיה על הצי הישראלי להגדיל טווח למקומות בהם לא פעל עד כה, ולשלב אמצעים בהם טרם נעשה שימוש בארץ. ספינות שתפעלנה במשימות הגנה הרחק ממימי ישראל לפרקי-זמן ארוכים, תזדקקנה להגנה – אווירית וימית – שתאפשר להן לבצע את משימתן החיונית. לצורך כך על התפישה הימית הישראלית לעבור פעם נוספת, פעם שנייה בתוך שלושים שנה, מהפכה יסודית בסגנון החשיבה והפעולה שלה.
מקומו של המתווה הימי בהיסטוריית מאזן הכוחות הישראלי-ערבי
בשנה שעברה התפרסמו שני מאמרים מקיפים בנושא הפיכתו של הכוח הימי הישראלי, ובמרכזו חיל-הים, לזרוע אסטרטגית בעלת מאפייני הכרעה במאזן הכוחות הישראלי-ערבי ובכל מלחמה עתידית במזרח התיכון. מאמרם של הד"ר ראובן פדהצור ושל אל"מ במילואים דוד שיק, שהתפרסם בגיליון יולי 2002 של נתיב, בוחן אפשרויות פעולה חדשות, אסטרטגיות, לכוח הימי הישראלי, ואילו מאמרו של ח"כ ד"ר יובל שטייניץ, שהתפרסם בגיליון מאי אותה שנה של מערכות, מניח יסודות חדשים לתפישה הימית הצבאית הישראלית ככלל. למחבר המאמר הנוכחי היתה הזכות להשכיל מקודמיו ולהוסיף מתובנותיהם על אלה שלו, והוא מבקש להרחיב בנקודות מסוימות שהועלו, ולהציע פתרונות לחלק מהסוגיות. וכל זאת מנקודת מוצא זהה: על חיל-הים הישראלי, שעד כה היה זרוע טקטית בעלת משימות אסטרטגיות בחלקן – כמו סיוע במלחמה בטרור כיום, והבטחת נתיבי שיט פתוחים לישראל בעת מלחמה (כפי שהיה במלחמת יום הכיפורים) – להפוך לזרוע אסטרטגית לכל דבר ועניין, על כל המשתמע מכך מבחינת חלוקת המשימות לשדה הקרב העתידי, וכמובן מבחינת חלוקת התקציב הביטחוני.
בניגוד למקובל לחשוב, לתווך הימי היה חלק חיוני וחסר תחליף בהקמתה של מדינת ישראל, במידה כזו שניתן לומר, שבלעדיו ספק אם היתה מתאפשרת הקמת המדינה בנסיבות דאז. הספינות פורצות ההסגר הימי הבריטי, שהתמודדו עם הצי הטוב בעולם באותם ימים בהביאם לארץ שני משאבים חיוניים שחסרו ליישוב העברי במלחמתו – עולים חדשים ונשק – היוו את נשמת אפו של היישוב. גם היום לא השתנה הרבה מצבה הגיאו- אסטרטגי של מדינת ישראל: בהיותה מוקפת מכל עבריה – אם במעגל ההדוק ואם במעגל השני – מדינות שאינן מאפשרות תנועה חופשית אליה וממנה, נותר הים המוצא החופשי היחיד של ישראל, ועליה לשמור עליו מכל משמר. ישראל היא האי היחיד בעולם המוקף יבשה משלושה עברים, מה שהופך אותה, במידה לא מעטה, למדינה ימית. כמו בריטניה, היא סובלת מחסרונותיו של אי, אך בניגוד לה, אינה נהנית מיתרונותיו – חוסר נגישות יבשתית לגבולות הבריטיים וסכנת פלישה קטנה – ונאלצת להחזיק צבא יבשתי גדול בכוננות מתמדת.
יסודות תפישת הביטחון של ישראל ושל צה"ל גובשו עוד בטרם קום המדינה והתעדכנו עם השנים, לעתים על-פי האיומים המשתנים ולעתים לאחר כישלונות שהכתיבו את ביצוע השינויים ההכרחיים. הדברים אמורים לגבי צבא היבשה, שלמד להכיר את עוצמת השריוֹן ב- 1956 וב- 1967 ואת מגבלותיו ב- 1973; הדברים נכונים גם לגבי חיל-האוויר, שלמד להכיר את מגבלות כוחו במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, ולמד להתגבר עליהן תוך שהוא מסיק מסקנות נכונות לגבי תפקידו העתידי והבלתי-נמנע בסיוע קרוב ליחידות הקרקע בקרבות ההגנה (סיוע שהגדיר אותו מחדש מפקד החיל בני פלד ז"ל, לאחר מלחמת יום הכיפורים).
חיל-הים ביצע את המהפכה התפישתית הראשונה שלו בסוף שנות ה- 60 ותחילת ה- 70, כאשר עבר ממערך קלאסי אך לא יעיל במיוחד של משחתות גדולות שסביבן מרוכזות השייטות, למערך נייד, קל ובעל עוצמת אש גדולה לאין ערוך, של ספינות הטילים הקטנות. מהפכה זו הוכיחה את עצמה במלחמת יום הכיפורים, כאשר נחל חיל-הים ניצחון מכריע וחיוני על חילות-הים של סוריה ומצרים, תוך השגת הטְבעות בקרב הטילים הראשון בהיסטוריה הימית. ניצחון זה, שהושג בשבוע הראשון למלחמה, אִפשר את הגעתה של הרַכבת הימית – שבניגוד לאחותה האווירית המפורסמת – לא היתה תלויה בחסדיהן של מדינות אירופה, שסירבו לאפשר למטוסים האמריקניים לתדלק בתחומן ובכך עיכבו לזמן יקר את הסיוע החיוני. למרות המקובל לחשוב – עיקר הסיוע שהגיע לישראל הגיע בדרך הים, ובו הציוד הכבד יותר – עקב כושר הנשיאה המוגבל של מטוסי התובלה ביחס לספינות. בהבטחת נתיב חופשי לספינות הסיוע, מילא חיל-הים במלחמת יום הכיפורים תפקיד אסטרטגי ראשון במעלה, ואילוּ נמשכה המלחמה זמן רב יותר היתה הצלחתה של ישראל הופכת תלויה בו כמעט בלעדית.
על-פי פרסומים זרים, מצוי חיל-הים כיום בעיצומה של מהפכה שנייה, ההופכת אותו מזרוע טקטית בעלת משמעות אסטרטגית, כפי שהוא היום, לזרוע אסטרטגית במלוא מובן המילה. היכולת החדשה לשיגור טילים בליסטיים במסגרת "מכה שנייה", מקפיצה את חיל-הים באחת אל חזית תפישת הביטחון הישראלית החדשה. ועם זאת, אין בכך די. השתנותם המתמדת והתעצמותם של האיומים הפוטנציאליים על ישראל, כמו גם מִגוונם המתרחב של איומים אלה, מחייבים את המשך המהפכה התפישתית הימית, על מנת שתוכל לספֵּק תשובה מלאה ככל שניתן לאיומים אלה.
התפתחות האיומים האסטרטגיים ותפקיד הזרוע הימית במענה להם
ניתן למנות כיום שלושה איומים האסטרטגיים על מדינת ישראל:
טרור
טק"ק
נשק בלתי קונבנציונלי (בעיקר טילים אך גם בהפצצה מהאוויר)
איום פוטנציאלי רביעי – הסגר ימי – איבד ברבות השנים מתוקפו המיידי עקב פעילותו המוצלחת של חיל-הים במלחמת יום הכיפורים.
א. טרור
מבין כל הנמנים לעיל, הטרור הוא הוותיק והמוכר ביותר, והיחיד שלוֹ ערוך חיל-הים לתת תשובה גם בתצורתו הנוכחית. חיל-הים מנהל מלחמה בטרור זה שנים ארוכות, וגם בשנים האחרונות, בהן הפך הטרור איום אסטרטגי של ממש, נרשמו מספר הצלחות מרשימות שחלקן פורסם בתקשורת, כמו יירוט ספינות הנשק סנטוריני וקארין A. קשה להפריז בחשיבות לכידתה של קארין A עבור ישראל – הן במישור מניעת שימוש באמל"ח רחוק נגד אזרחים, והן במישור המדיני הבינלאומי – בעיצוב עמדתה הנוכחית של ארה"ב ביחס למשטר הפלשתיני.
השינוי העיקרי שאפשר לציין ביחס לתפקוד חיל-הים בהקשר זה, הוא מתן דגש שווה לתווך הרחוק כמו לתווך הקרוב. אם עד כה עיקר הפעילות היה סיורים למניעת חדירה ימית של מחבלים, הרי כיום מושם דגש רב יותר מבעבר על פעילות מודיעינית שנועדה לסייע ביירוט ספינות תמימות לכאורה, בעלות פרופיל הפלגה לא תוקפני ולא מעורר חשד, שאינו מיועד כלל להגיע לחופי ישראל אלא למדינה שלישית ממנה תתבצע הברחה יבשתית (דוגמת קארין A).
בכל הנוגע לאיום מסוג זה, חיל-הים ערוך ומוכן בכוחותיו הנוכחיים, כאשר ספינות הדבור הן בעצם מקבילותיהן של הבט"שיות היבשתיות שעל גדרות המערכת, וספינות הטילים, יחד עם צוותי ההשתלטות של הקומנדו הימי, מכסות את התווך המרוחק מחופי הארץ, על-פי המידע המודיעיני.
ב. טק"ק (טווח קרוב, מטרות צבאיות)
האיום המוחשי והזמין ביותר (שגם נעשה בו כבר שימוש) הוא הטק"ק (טילי קרקע-קרקע). מעבר ליכולת ולמוטיבציה לתקוף אוכלוסייה אזרחית, הוכיחה סוריה במלחמת יום הכיפורים כי קיים פוטנציאל לשיבוש חמור של מערכות הצבא שאינן בחזית, דוגמת ירי טילי פרוג על בסיס רמת-דוד, שגרמו בהלה ואבדות (גם בקרב צוותי האוויר), ואיימו לשבש את פעילות הבסיס אילו נמשך הירי זמן רב יותר והיה מסיבי יותר.
לפיכך, חובה להביא בחשבון תקיפות דומות במקרה של מלחמה, אפילו קונבנציונלית, שמטרתן לשבש את יכולת ההתארגנות והתגובה של צה"ל גם ברמה הטקטית. הערבים מודעים לכך שבמלחמותיהן מול ישראל הפסידו בעיקר מול כוחות המילואים, והן נחושות לעכב ככל האפשר את התארגנות כוחות אלה ואת הגעתם לחזית בשעות הקריטיות הראשונות של הקרבות, כאשר הכוחות הסדירים עומדים בנחיתות מול האויב. כבר במלחמת יום הכיפורים נעשה ניסיון נועז בכיוון זה – על-ידי שימוש בכוחות קומנדו שהונחתו ממסוקים על צירי התנועה הישראליים בעורף, במטרה למנוע הגעת כוחות המילואים לחזיתות.
תפקידה של הזרוע הימית מול איום זה הוא חיוני, הן בתקיפת בסיסי הטילים והן בסיוע מטווח רחוק לכוחות הקרקע, על-ידי ירי טילים מונחים (ד"ר יובל שטייניץ מונה במאמרו מספר אופציות). במידה רבה תסיר פעילות זו את הנטל מעל כתפי חיל-האוויר, שבשלב הראשון של הלחימה יוכל להתרכז, כפי שהוא מעדיף, בהשגת עליונות אווירית. כמו-כן יהיה בכך סיוע משמעותי ביותר להתמודדות היבשתית בשלב הראשון, כאשר ייתכן מאוד שהכוח הקרקעי טרם הגיע למיצוי מלוא יכולתו.
כיום יש לחיל-הים יכולת תקיפה טקטית של מטרות יבשה, אולם עד כה היתה יכולת זו מוגבלת למטרות בקרבת החוף, והיתה תלויה במידה רבה במודיעין ושליטה יבשתיים. פיתוח יכולת תקיפה עצמאית לחלוטין של הזרוע הימית העתידית בהקשר זה, תפחית למינימום את התלות בכוחות הקרקע והאוויר – שבסיסיהם יהיו נתונים להפצצות ולהפגזות עזות – ותשחרר אותם להתמודד עם בעיותיהם, בעוד שמהתווך הימי כבר תינתן תשובה משמעותית ביותר, הן במונחים של רווח זמן והן במונחים של הכרעות טקטיות, או לפחות הכשרת הקרקע, תרתי משמע, להשגת הכרעות אלה.
מעבר לשלב הראשון, חיזוק הזרוע הימית ביכולת טילית טקטית לטווח ארוך (דוגמת הטומהוקים האמריקניים במלחמת המפרץ השנייה), יעניק תפקיד מרכזי לזרוע זו בפגיעה בתשתיות האויב, בשיבוש יכולות הלחימה שלו ובהשגת הכרעה. ניתן להגדיר יכולת כזו, עליה מדבר ד"ר שטייניץ במאמרו, כ"מכה אווירית מהים", כלומר, אפקט דומה לזה של תקיפות אוויריות שיבוצע מפלטפורמה ניידת, קשה לגילוי ולפגיעה (בניגוד לבסיסי חיל- האוויר) ותוך הימנעות מסיכון של טייסים שיצטרכו לשאת בעיקר הנטל של התקיפות האוויריות עוד בטרם הושגה עליונות אווירית.
על-ידי שימוש מסיבי ונכון ביכולת זו, תהפוכנה יחידות צי של הזרוע הימית למשתתפות ראשונות במעלה בקרב היבשתי, לצד תפקידיהן האחרים.
ג. נשק לא-קונבנציונלי (טק"ק לטווח רחוק, מטרות אזרחיות)
הנקודה המשמעותית ביותר במאמרם של ד"ר פדהצור ואל"מ שיק, היא המענה הימי הנחוץ לאיום הלא-קונבנציונלי על ישראל. נראה שאין כיום מחלוקת על כך שזהו החמור באיומים הפוטנציאליים, עד כדי איום קיומי של ממש. שטחה הקטן של ישראל וריכוזי האוכלוסייה הלא-פרופורציונליים, מהווים פיתוי שקשה לעמוד בפניו עבור כל משטר עויין שיש או שתהיה בידו האופציה הלא-קונבנציונלית. איום זה הוא היחיד המחייב היערכות ותגובה ללא חשבונות – כלכליים, מדיניים או אחרים – שכן אם, חלילה, יתממש אי פעם, משמעותו עלולה להיות קִצהּ של המדינה היהודית.
כמתחייב מרצינות האיום, ריכזה ישראל משאבים אנושיים וחומריים רבים, שהביאו לפתרונות חדשניים ומרחיקי לכת שנועדו לנטרלו. חשוב להדגיש, כי מידת הטולרנטיות שיכולה ישראל להפגין ביחס לאיום זה – בין "נִטרול" לבין "צמצום" או "מזעור נזקים" – היא אפסית כמעט, מאחר שכאמור לעיל, ישראל כה קטנה עד כי כל מכה לא-קונבנציונלית עלולה להביא עליה את הקץ.
לצורך כך, בנתה ישראל מעגלים שונים של תשובות:
הרחבת העומק האסטרטגי ללב ים – צוללות בעלות יכולת מכה שנייה (לפי פרסומים זרים) שתוכלנה להגיב גם במקרה של פגיעה אנושה ביותר בשטח ישראל, עשויות לאלץ את התוקפן לחשוב פעמיים – ביודעו שבכל מקרה ייענש קשות על התקפתו. ניתן להגדיר פתרון זה "הרתעה התקפית". חסרונה של תשובה זו ברור מאליו: היא תבוא כתגובה להתקפה על ישראל, ואת הנזק הכבד כבר לא תוכל למנוע.
פיתוח יכולת הגנתית מתקדמת מסוגה בעולם – מערכת ה"חץ". מערכת זו אמורה להעניק שמים חסומים לישראל, בשיעורים של החל מ- 9/10 ועד 99/100, לפי דעות מומחים שונים. גם אם מתקדמת וחדשנית ובעלת יכולת כמעט חסרת תקדים של פגישת "ברזל בברזל" עם ראש הנפץ התוקף – חסרונה של מערכת ה"חץ" ברור אף הוא: ככל שמטר הטילים שיומטר על ישראל גדול יותר, כך, סטטיסטית, גדלים הסיכויים לפספס אחד מהם. תוצאותיה האפשריות של חדירה אחת כזו ברורות לכל. נושא נוסף הנתון לחילוקי דעות בין מומחים, הוא מידת היעילות שביירוט טיל בשלב הסופי – מעבר לקושי הטכנולוגי הכרוך בכך – עקב הסיכון שהחומר הלא-קונבנציונלי יתפזר בכל מקרה מעל המטרה והנזק לא יימנע, או שיימנע באופן חלקי בלבד. בנוסף, יעילות ה"חץ" נפגעת קשות מול טילים בליסטיים נמוכי מסלול, המגרדים את האטמוספרה בגובה נמוך לפני נחיתתם ואינם מותירים ל"חץ" מעטפת פעולה מספקת ליירוט. טילים כאלה עלולים להיות משוגרים לישראל מסוריה, עקב הטווח הקצר שנדרש למעופם.
מערכת איכון משוכללת וחיל-אוויר בעל טווח ארוך ביותר, שהשילוב ביניהם יכול להוביל לתקיפת המשגרים – לפחות אלה הנייחים – ולהוצאתם מכלל פעולה. חסרונותיה של שיטה זו: היא תבוא לרוב לאחר תקיפה (מיקום המשגרים יזוהה לפי השיגורים); תתמקד בעיקר במשגרים נייחים ולא ניידים; המטוסים אינם יכולים לכסות כל טווח, בפרט לא בעומק השטח האיראני.
כנגד כל אלה, מאמרם של ד"ר פדהצור ואל"מ שיק לוקח את ההגנה הישראלית צעד אחד קדימה – למעשה משלב בין פתרונות 1 ו- 2 לעיל: הפיכת ספינות-שטח לפלטפורמה להגנה אנטי-טילית – באמצעות הרכבה עליהן של מערכות דוגמת ה"חץ", בסגנון ספינות ה- AEGIS האמריקניות, משמידות הטילים. על אף השילוב המוצלח בין הרחבת העומק האסטרטגי לשימוש בטכנולוגיה התקדימית של ה"חץ", עדיין נאלץ הפתרון הנ"ל להתמודד עם שלוש בעיות לא פתורות, המוכרות מהפתרונות הקודמים: חדירות מערכת ההגנה הימית תהיה כמו זו היבשתית – מינימלית אך קיימת – ובנוסף, הסיכון שביירוט מוצלח אך בגובה נמוך מדי, קיים גם כאן. בנוסף, מערכת כזו אינה עונה על סכנת הטילים הבליסטיים נמוכי המסלול.
פתרון אפשרי נוסף ליירוט טילים, ושילובו בזרוע הימית:
הפתרון המקובל, שבו דנים זה כבר, האמור לתת מענה לחסרונותיו המתוארים לעיל של ה"חץ", הוא יירוט הטיל התוקף כבר בשלב ההאצה, המוכר כ- BPI, או בעברית – מערכת "מואב". בניגוד ל"חץ", המיירט בשלב הסופי, שלב החזרה לאטמוספרה והנחיתה – כאשר הראש הקרבי מהיר יותר, משוחרר ממעמסת הטיל עצמו (המנוע והדלק מהם נפטר כבר), מפוצל אולי (מה שיהפוך את משימת ה"חץ" בלתי אפשרית) וקשה יותר ליירוט – היירוט בשלב ההאצה תופס את טיל המטרה בשלב הפגיע ביותר שלו – כשהוא אטי, כבד, בעל חתימת חום גבוהה (עקב פעולת המנוע) ונע במסלול ישר וקבוע לעבר האטמוספרה. גילוי הטיל בשלב ראשוני זה וזמינותו של מיירט באזור, יחסכו סיכונים וקשיים רבים הכרוכים ביירוט מאוחר של הראש הקרבי.
ליירוט מסוג זה – יירוט בשלב ההאצה, או יירוט מעל מקום השיגור – יתרון חשוב נוסף: הוא הופך את הסכנה שבתקיפה הלא-קונבנציונלית על ראש התוקפן, על כל המשתמע מכך. בניגוד למכה השנייה, ה"הרתעה ההתקפית", שמגיעה לאחר ששוגרו טילי האויב בהצלחה וגרמו לישראל נזק – קרוב לודאי בלתי הפיך, הרי שבמקרה זה סופג התוקפן את הנזק של התקפתו מבלי שראה רווח כלל. ניתן להגדיר זאת "הרתעה הגנתית", והיא יעילה הרבה יותר נגד משטרים לא-רציונליים, שכן בעוד משטר רציונלי, או סמי-רציונלי, ישקול פעמיים התקפה על ישראל עקב יכולת המכה השנייה שלה, עלול המשטר הלא-רציונלי לבחור ב"תמות נפשי עם פלשתים" (ברוח השאהידים המוסלמים, רק במספרים גבוהים הרבה יותר), ולספוג כל תגובה ישראלית ובלבד שיסב לה נזק כבד ככל האפשר. ברם, אופציית ה"הרתעה ההגנתית", הגורמת לכך שהתוקפן, אולי, ימות, אך ל"פלשתים" (במקרה זה ישראל) לא יאונה רע, עלולה להרתיע אותו מלהתקיף, עקב חוסר התוחלת המוחלט שבדבר, אפילו אם ישלם את מחירה הכבד של תוקפנות שכזו.
יירוט בשלב ההאצה עונה גם על שתי הבעיות האחרות הניצבות בפני מערכת ה"חץ": מעבר לכך שחדירותו קטנה יותר, הרי גם אם המיירט מפספס את הטיל בשלב ההאצה, עדיין קיים מאחוריו קו ההגנה השני, ה"חץ", שיתמודד עם ראשי קרב תוקפניים בתנאים טובים יותר, לאחר שמספרם דולל על-ידי הכוח הימי עוד בשלב השיגור. בנוסף, יירוט בשלב השיגור עונה על בעיית הטילים הבליסטיים נמוכי המסלול, שעליהם ל"חץ" אין תשובה, וגם על בעיית טילי השיוט (טכנולוגיה שכיום עדיין אינה קיימת בידי הגורמים המאיימים על ישראל).
לצורך יכולת היירוט בשלב השיגור, יש להחזיק מעל אזורי השיגור של הטילים פטרול אווירי שיוכל לזהות יציאות של טילים בזמן אמת, מוקדם ככל האפשר. פטרול זה יוכל גם לשאת איתו מיירטים, שישוגרו לעבר טיל המטרה עם צאתו לדרך. הצורך בהחזקת פטרול מתמיד מעל האזור נותן עדיפות לשימוש בפלטפורמות לא-מאוישות – כך גדל זמן השהייה באוויר לכל משמרת. ריחוקם של אזורי השיגור האפשריים נגד ישראל (איראן, למשל), מחייב שיגור הפלטפורמות הנ"ל לאוויר ממקום סמוך ככל האפשר למטרה. כך נמנע בזבוז דלק בטיסה ארוכה, מתאפשרות משמרות ארוכות יותר, ומה שיותר חשוב – טווח טיסה קצר יותר פירושו פחות דלק, מה שמאפשר לשאת מספר גדול יותר של מיירטים על כל פלטפורמה מוטסת כזו.
אופציה נוספת ליירוט מהיר תיתכן מספינה נושאת-טילים הנמצאת במרחק סביר ממקום השיגור, והמגיבה לקריאת המטוס המפטרל מעל משגר הטילים. בכל מקרה, על הכוח הימי מבצע הפעולה לדעת להרים לאוויר פטרולים כאלה, שהם לב-לבה של מערכת ה"הרתעה ההגנתית", המיירטת טילים מעל נקודת שיגורם. אפשרות נוספת, בטוחה ונוחה יותר, היא איכון הטיל היוצא על-ידי לוויין, ויירוטו על-ידי מערכת מוטסת או טיל מהים (מה שיחסוך אף את הצורך להחזיק פטרול רצוף באוויר).
גם אם קיימת טכנולוגיה המאפשרת להרים מל"ט מהים לאוויר מבלי להזדקק לשירותיה של נושאת-מטוסים, עדיין קיימת השאלה הנכבדה של מידת פגיעותה של הפלטפורמה הימית להתקפות רחוק מהבית, במצב של נחיתות כמעט מוחלטת.
הרפורמה הדרושה: ספינות טילים ארוכות-טווח ונושאות-מטוסים להגנה
השינויים הנדרשים, שהם, כאמור, בגדר מהפכה שנייה עבור חיל-הים, יהפכו אותו, למעשה, מחיל בעל טכנולוגיה מתקדמת ביותר, אך כזה המצוי בקו שני ביחס לכוחות הקרקע והאוויר, לצי ארוך-טווח בעל תפקיד מרכזי בהגנה ובהתקפה, הן טקטית והן אסטרטגית. החיל יצטרך להפעיל ספינות-טילים גדולות יותר ובעלות טווחים ארוכים יותר, שתוכלנה לפעול בים הערבי ובאזור החוף האיראני, למשל.
ד"ר שטייניץ במאמרו, העלה שאלה כבדת משקל – שאלת הסיכון המוגבר הרובץ על פלגה או שייטת כבדה יותר. בין שספינות אלה תהיינה מפעילות המיירטים ובין שלא – הן עדיין תזדקקנה להגנה אווירית מפני תקיפות מן החוף. אקסיומה ימית בריטית קובעת כי כוח ימי שלרשותו חיפוי אווירי מסוגל לבצע הכל, אך בלעדי חיפוי זה – הוא צפוי לכישלון מוחלט. בניגוד לחשיבה המקובלת, לפיה הים הוא שטוח ואחיד, שווה לכל הצדדים הלוחמים בו – הרי גם בים ישנם שטחים שולטים ושטחים נשלטים. בעבר, צי שהצליח להתמקם מעל הרוח ביחס ליריב, הוא זה שזכה בשטח השולט. כיום לרוח אין משמעות, אך עדיין ישנם שטחים שולטים בים. למשל, מדף קרקע, המוֹנֵע פעילות של צוללות, פוגע קשה יותר בכוח הימי שיש לו יתרון יחסי בהפעלת מערכות נשק תת-מימיות. דוגמה נוספת: הכוח הימי שנמצא בטווח הפעולה של חיל-האוויר שלו, נמצא אף הוא ב"שטח שולט" ביחס ליריבו. ברור שזמינות הסיוע האווירי תלויה במידת הקִרבה לחופי הבית, ולפיכך, פעילות בטווח רחוק מחופים אלה מחייבת את הכוח הימי להיות בעל יכולת אווירית משל עצמו. היוונים ניצחו את הפרסים ליד חופי יוון, כיוון שהביאו את הצי הפרסי – העדיף פי כמה – למקום שהיה נוח להם. כך גם הביס נלסון את הארמדה הספרדית, כשלכד אותה בין המצָרים. לכן, אם זירת הפעילות מוכתבת לך מראש (קִרבה לבסיסי הטילים), ואינך יכול להביא את האויב למקום הנוח לך שבו אתה נהנה מסיוע אווירי – עליך "להביא" את המקום הנוח לך אל הזירה המוכתבת.
בניגוד לדימויה ה"מפלצתי" של נושאת-המטוסים, מבחינת סדרי גודל תקציביים, ממדיים ואנושיים, הרי בעבר כבר הפעילו חילות-ים חשיבה יצירתית שנבעה מצוֹק העתים, כדי להפעיל נושאות-מטוסים בדרכים מקוריות, מהירות וזולות מן המשוער. במלחמת העולם השנייה סבל הצי האיטלקי נחיתות מוחלטת מול הצי הבריטי, בין היתר עקב העדרן של נושאות-מטוסים משורותיו. מפאת קוצר הזמן והמשאבים, החליטו האיטלקים להסב את שתי אוניות הנוסעים הגדולות ביותר שלהן לנושאות-מטוסים. התוכניות כבר היו מוכנות, אך המלחמה נגמרה לפני הביצוע. גם האמריקנים והבריטים, בעלי משאבים ומסורת של הפעלת כוחות אוויריים בלב ים, לא הסתפקו בנושאות-המטוסים הקלאסיות הגדולות, והפעילו גם "נושאות ליווי" (ESCORT CARRIERS) – אוניות קטנות הרבה יותר, בנות 6000 טון בלבד, שנועדו לתגבר את הכוח האווירי המלַווה.
כיום פועלות בציים שונים בעולם נושאות-מטוסים קלות, בנות פחות מ- 20,000 טון ובעלות צוות שבו מאות בודדות של אנשים. ספינות אלה מסוגלות לשאת 10-30 מטוסים, לרוב מטוסי VTOL (בעלי יכולת המראה ונחיתה אנכיות –יש שניים כאלה זמינים בשוק: הסי-הרייר הבריטי, שמחירו כ- 23 מיליון דולר והיאק-41 הרוסי). הצי ההודי מפעיל שתי ספינות כאלה, כך גם הציים הברזילאי והספרדי; בצי הצרפתי יש מגוון נושאות-מטוסים בנות 15,000 טון; בצי התאילנדי יש שתי נושאות בנות כ- 11,000 טון, המפעילות מטוסי קרב מעל סיפוניהן בעזרת צוות בן 600 איש. חיל-הים הישראלי, המורגל בהפעלת צוותים מצומצמים ותכליתיים, יוכל, אולי, להרשות לעצמו צוותים קטנים עוד יותר.
דרך הפעלתן של נושאות-מטוסים כאלה (קבוצת קרב אחת בת נושאת-מטוסים אחת, תספיק כדי למלא את משימות ההגנה האנטי-טילית באזור הים הערבי), תהיה על-פי המקובל בחיל-הים כיום: שהיות קצרות בים לצורכי אימונים, ושהיות ארוכות למטרות-אמת, בזמן מתיחוּת. בנוסף לנמל-הבית הישראלי, על ישראל לחתור לשימוש בנמלים שבמערב הודו כנמלים מארחים, מהם תוכל קבוצת הקרב להגיע במהירות יחסית לזירה בשעת הצורך. חשוב לציין כי ממטוסי הקרב ייחסך הצורך לתקוף מטרות ביבשה, ובכך לחשוף עצמם לסיכון יתר. את התקיפות ביבשה תבצענה ספינות-הטילים, יחד עם המטוסים הלא-מאויישים המיועדים ליירט את טילי המטרה. מטוסי נושאת-המטוסים יוכלו להתרכז אך ורק בהגנה על קבוצת הקרב שלהם, מפני תקיפה אווירית.
עדיין יש צורך לקבל החלטות עקרוניות, הנוגעות לדוקטרינת ההפעלה של קבוצת הקרב:
האם כל הפלטפורמות האוויריות – הן מיירטי הטילים הלא-מאויישים והן מטוסי הקרב להגנה – תפעלנה מעל סיפונה של נושאת-המטוסים, או שמא המל"טים יופעלו מסיפונה של ספינה אחרת, אם על-ידי מעוטים ואם בטכנולוגיית VTOL, כך שנושאת-המטוסים תוכל להתרכז במשימות הגנה אווירית בלבד; האם המל"ט המפטרל בשטח השיגור יהיה גם המיירט היחיד, או שמא יגובה בטילי ים-יבשה מספינות קבוצת הקרב. לשאלות אלה משמעות ביחס למערך ההפלגה של הקבוצה. נושאת-המטוסים, עקב גודלה, קשיי התמרון שלה והאטרקטיביות שלה כמטרה לתקיפות אויב, צריכה להימצא מטבע הדברים בלב קבוצת הקרב, מוגנת על-ידי הספינות האחרות. גם שאלת נמל הבית העיקרי והלוגיסטיקה צריכה תשובה, אולי יותר מאחת, ובוודאי מורכבת.
אך עם כל השאלות הפתוחות, עדיין יש לראות לנגד עינינו את המטרה המרכזית: בשדה דיפלומטיית הטילים המזרח-תיכונית, על ישראל לתפוס את המקום הראשון ללא עוררין וללא פשרות, בכל התחומים ותחומי המשנה שלו. כל דבר שהוא פחות מיתרון מוחלט בתחום זה – משמעותו המיידית היא סכנה לקיומה של מדינת ישראל, שאינה יכולה להרשות לעצמה אפילו יחס מצוין של 10:1 ביירוט טילים תוקפים. לצורך כך עליה להשקיע משאבים רבים בבניית צי חזק ודומיננטי, שייטול על עצמו חלק מהמטלות (ומהתקציבים) של חיל-האוויר, ובעיקר – יעמוד בחזית ההגנה האנטי-טילית הישראלית, עקב סיכויי היירוט העדיפים בשלב השיגור, בעוד ה"חץ" הופך לקו ההגנה השני, הנוח יותר, שתפקידו להשמיד נקודתית טילי אויב שהצליחו לחדור את הקו הראשון.n
