מחריבייך ומהרסיך ממך יצאו

שינאה עצמית במסווה של תיקון עולם

המשומד בימי הביניים - מקורבן לתליין

בפרק זה יוצג פועלם של ארבעה משומדים יהודים בימי הביניים אשר הפכו למשתפי פעולה עם הכנסייה ברדיפת בני עמם. הכנסייה הקתולית הייתה זקוקה למשתפי פעולה יהודים על מנת להוכיח באמצעותם את טענותיה בדבר התלמוד שהוא לכאורה מעשה שטן הסותר את ערכי התנ"ך ומקור השנאה היהודית לנצרות. סוגיה נוספת הייתה עלילת הדם. גם כאן נזקקה הכנסייה לעדות ממקור ראשון. הפרק יבקש לטעון כי ללא הסיוע של המשומד היהודי ספק אם שריפת התלמוד ורדיפת היהודים בעקבות עלילות הדם היו יוצאים אל הפועל. מכאן חלקם הרב של היהודים המשומדים בביסוס היודופוביה בציוויליזציה המערבית.  

פרק א. המשומד בימי הביניים - מקורבן לתליין

הערות פתיחה

התלמוד ועלילת הדם – ההיבט התיאולוגי

פטרוס אלפונסי -  אבי הטומעה 

ניקולאי דונין – "ולשונו כמדקרות חרב..."  

שמעון הנוצרי – פבלו כריסטיאני  

יוסף פפרקורן – אבטיפוס של "היהודי המועיל"   

אחרית דבר

עניינו של פרק זה הוא הצגת  התגובה היהודית לתהליך האמנציפציה שהגיע לשיאו בגרמניה ובאוסטריה. ניסיונו של המתבולל המצוי היה להשתלב בחברת הגויים. התנאי להשתלבות ולטמיעה היה הניסיון הפתטי להיות "גרמנים יותר מגרמנים". באופן זה איבד היהודי גם את דת אבותיו וגם את זהותו הלאומית ונותר קירח מכאן ומכאן. ההיבט הטרגי – תוצר לוואי של מהלך ההתבוללות – בא לידי ביטוי בפיתוח מערך של שנאה כלפי עמו – קרי: כלפי עצמו, שנאה שעלתה על זו של האנטישמי המצוי ואשר הביאה אותו לא אחת לאיבוד לדעת. 

פן מיוחד במינו מתייחס אל תופעת המישלינגה – מי שנרדף בחרדה מתמדת שמא מוצאו הוא יהודי. כך קרל מרקס – נצר לדורות של רבנים, כך ריכרד ווגנר שאביו הביולוגי היה קרוב לוודאי יהודי וכך אדולף שיקלגרובר – היטלר, החרד שמא סבתו, משרתת בבית יהודי עמיד, הרתה למעסיקה והיא אפוא אמו של אביו.

לימים נדדה הקהילה הרפורמית לארה"ב ושם פיתחה את עוינותה הקשה לציונות.  

פרק ב. "גרמנים בני דת משה" –  "אמריקה היא ציון"

הערות פתיחה

אדומונד מונטגיו – "הצהרת בלפור אסון חסר מרפא" 

ולטר רתנאו – גורלו של גרמני יותר מגרמני

אוטו וייניננגר – "היהדות היא רשע אין שני לו"

ארתור טרביטש –  "המאֵרה היהודית"  "Morbus Judaicus"

הרדן וקראוס –  משואת העתיד

זיגמונד פרויד – משה המצרי נרצח בידי יהודים קשי עורף

 חרדת המישלינגה 

 קרל מרקס – יודופוביה כתנאי לתיקון עולם

ריכרד גייר-ואגנר – היהודי מן הקריקטורה

וילהלם מאר –  ניצחון היהדות על הגרמניות

אדולף שיקלגרובר-היטלר – מן התיאוריה לפרקסיס

ריינהרד היידריך – המפלצת הבלונדית

 יהודים לצד הפיהרר –  שירת הברבור של "הגרמני בן דת משה"

אלמר ברגר –  החוליה המקשרת

פרק זה מתייחס אל תופעת השנאה העצמית של הרדיקאל היהודי בעולם האנגלוסקסי עם ארה"ב, קנדה ובריטניה בראש.. הפרק מצטט שורה ארוכה של אינטלקטואלים – ברובם מרצים באוניברסיטאות עילית. יעד השנאה של חבורה זו היא הציונות ומדינת ישראל, והם הם האחראים במידה מרובה – אולי אף מכרעת – לאנטישמיות החדשה – הפעם במסווה של אנטי-ציונות.

הפעילות העיקרית באה לידי ביטוי בהכפשה יום יומית של מדינת היהודים באמצעי התקשורת ובחיבורים "מדעיים", והצגתה כהמשך לפשיזם הנאצי.

כיוון שישראל היא התגלמות הרשע הרי שאין לה זכות קיום. ואכן הרדיקאל היהודי – בשיתוף פעולה  עם הגרועים שבין האנטישמים בעולם היום, פועל במרץ על מנת להביא לקיצה של ישראל.  

פרק ג. האויב מבחוץ - חומסקי ושות'

פתח דבר

מ"תיקון עולם" לפתולוגיה של שנאה עצמית

מאבות השלילה - הרמן כהן

המצע הטרוצקיסטי

יצחק דויטשר – "היהודי הלא יהודי"

נועם חומסקי  - נביא הטומאה

ג'ון רוז – "כלב השמירה הציוני חושף את מלתעותיו"

מיכאל נוימן – על הרשע המובנה בציונות

יואל קובל – ללא ציונות העולם יהיה מקום טוב לאין שיעור

טוני ג'אדט – הגיע העת לחשוב על הבלתי ניתן לחשיבה

ז'קלין רוז – עלינו להתבונן בציונות כמצב של טירוף קולקטיבי

ריצ'רד פאלק -  ההשוואה הקרובה ביותר למצב בעזה הוא גטו ורשה

נורמן פינקלשטיין – ישראל מדינת שטן שהגיח מן היורה הרותחת של הגיהנום

נספחים מן העת האחרונה

קאופמן – החמאס ולוחמי גטו ורשה

נעמי קליין – המרכיב הפורנוגרפי

וויליאם רובינסון – ושוב "עזה היא גטו ורשה"

הרשת האנטי-ציונית IJAN  International Jewish Anti-Zionist Network

מרק אליס – הרהורים בליל הסדר

אלאן סברוסקי – ישראל: קלחת מכשפות של קסנופוביה, גזענות, לאומנות קיצונית ומיליטריזם

הנרי מקוב – ההיבט הקריקטוריסטי

זהו, מטבע הדברים, הפרק המרכזי והמקיף ביותר בספר. הפרק פותח בהתייחסות להעדר רציונל קיומי במקרה של מדינת היהודים, המוקפת בעולם מוסלמי המכריז בגלוי ובמוצהר על כוונתו להשמידה. מדינה מצורעת בעיני רובו של העולם, מדינה שמספר החלטות הגינוי כלפיה בעצרת האו"ם גדול יותר מכלל החלטות הגינוי על כל שאר 192 המדינות גם יחד.

האיום הקיומי על ישראל, מטבע הדברים שהוא מביא לתהליך של תבוסתנות אשר הגיע לשיאו במשא ומתן שהמדינה מנהלת עם ארגון טרור המחויב בחוקתו להשמדתה ומבצע אין ספור פעולות טרור בו מצאו את מותם אלפי ישראלים.

פרק משנה נוסף מתייחס את "מעינות ההשראה" של השנאה העצמית בישראל של היום, והכוונה לארגונים שפעלו בטרם קום המדינה, דוגמת "ברית שלום" בהשראתם של מרטין בובר ויהודה מגנס מזה, והפ.ק.פ. הקומוניסטי מזה.  

בהמשך באה רשימה של ארגוני השמאל הרדיקאלי בישראל וחתירתם המתמדת להרס המדינה מבפנים. בדומה למרעיהם בחו"ל, קווי הפעילות דומים ואף זהים לאלו של נועם חומסקי, ז'קלין רוז, מרק אליס. ישראל, על פי תפיסתם,  היא מדינה יודו-נאצית, שלוחה של קולוניאליזם מערבי אימפריאליסטי שיעודה הוא לכבוש את "פלשתינה" ולהשמיד את בעליה החוקיים. זאת כחלק מכוונת התפשטות של הציונות "מן היאור ועד הפרת".

ואולם קיים הבדל יסודי בין הרדיקאל הישראלי אשר חורבן מדינתו יביא בהכרח למותו ולמות ילדיו, לבין האוטו-אנטישמי היהודי הספון במגדל השן באחת מאוניברסיטאות העילית של אמריקה,  לו דבר לא יקרה ולכל היותר יפלוט אנחה מפיו: "ברוך שפטרנו."

הנה כי כן, הרדיקאל הישראלי מביא את השנאה העצמית אל הסף העליון של הפתולוגיה של מי ששולח יד בנפשו כיוון שאיננו מסוגל עוד להתמודד עם התמונה הניבטת אליו מן המראה.   

פרק ד. האויב מבפנים

פתח דבר 

ידופוביה, מדינת היהודים  והרציונל הקיומי 

האכיפה האסטרטגית ושלבי התבוסתנות

מעינות ההשראה – "ברית שלום" והפק"פ

אז אמר השטן

הרדיקלים החופשיים

ישראל שחק: "היהודי הנוטל את ידיו עובד את השטן"

מסמך אולגה – ה"אני מאמין" של השמאל הרדיקלי

"שלום עכשיו" - החלוץ שלפני המחנה

 “בצלם” – למחיקתו של "המיזם הקולוניאליסטי המכונה ישראל"

א. שגיא – בילצקי – יפתחאל 

אורן יפתחאל:  ישראל - מדינת הכליאה

 “זוכרות” – "יד ושם" לזכר השואה 

ועידת חיפה למען זכות השיבה ומדינה חילונית דמוקרטית בפלסטין

המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית – דקה דומיה לזכר הנופלים

ישראל – הרשע האולטימטיבי

Kauft nicht bei Juden – אל תקנו מיהודים

ס' יזהר, הבל וקין

בנימין בית הלחמי – ישראל והעולם השלישי

יהודה (ג'אד) נאמן – המוצא המביש של הציונות

יעקב שרת –  ישראל - "מפלצת מזוינת מכף-רגל ועד ראש..."

אלוני -  לאומנות מיסטית אגרסיבית

נתן זך - חזית סירוב מטומטמת, מרושעת..

"מעין" השנאה

חיים ברעם - הסוחרים בדם, סרסורי הגזענות והשינאה...

אורן בן דוד – "ישראל נוסדה באמצעות טרור"

אריאלה אזולאי – ישראל - האוניברסאליות של הרוע

ישראל – מדינה יודו-נאצית

עידוד הטרור

זכותם של הפלשתינים להרוג בנו

"גדר האפרטהייד" -  הערות בשולי איווי המוות הישראלי

Deutschland über alles -   Die Linke - "יותר גרמני מגרמני"

מחיקת הזכרון - זנד את פינקלשטיין 

התנ"ך - מניפסט פולחני ופוליטי

כזב "העם היהודי" מאסכולת שלמה זנד

מן הדיסוננס הקוגניטיבי אל הכשל המוסרי, ושמא להפך? 

אלוף בן ומושבות האימפריה: "הודו והגדה"

"האידיוט המועיל" הפעם בגלימת היסטוריון

זנד – בובר- יפתחאל

עזה – "הנסיגה היא מפתח לשלום"

שמעון פרס –   ויאמר שמעון...

יוסי ביילין: "אוסלו הייתה פסגת חיי !"

"המתנחלים הם אסוננו": Die Juden sind Unser Unglück !

מדיסוננס קוגניטיבי אל השחיתות המוסרית – או שמא להפך?

ההיבט האסטרטגי-צבאי

ההיבט המדיני

ההיבט הערכי - שיבת ציון

"שטחים פלשתינים" - טיפוח הכזב

אמנת ז'נבה הרביעית – "אירוניה על סף האבסורד"

המתנחל – נתיב השנאה העצמית

כזב ההכפשה

הרשע ההתנחלותי - אקסיומה  שאינה זקוקה להוכחה

מניפסט השמאל הלאומי -  "זומבים מהופנטים... חרמנים בועלי הארץ

כיצד לעקור את שורש הרע

דמעות התנין של הסדיסטים והפוגרומיסטים

בפרק זה יסוכמו בתכלית הקיצור משנותיהם הפסיכולוגיות של חוקרי תופעת השנאה העצמית ביהדות: תיאודור לסינג, קורט לוין, שנדור גילמן, וקנת לויין. הבעיה עם תורותיהם שאלו מבוססות על  תופעות פתולוגיות במשנה פסיכולוגית או סוציולוגית (דינמיקה קבוצתית)  זו או אחרת. אולם איש מהם לא מציג את התופעה המיוחדת של היהדות החורגת מן התיאוריות הנ"ל -  הרדיקליזם היהודי שאין לו אח ורע בקרב האומות.

פרק ה. הניסיון להבין

הערות פתיחה: להגדרה הפתולוגיה של השנאה העצמית היהודית

"שנאה עצמית יהודית" - תיאודור לסינג

קורט לוין -  "לומר כן ליהדות" - "Jasagen zum Judentum"  

סנדר גילמן - שפת הסתרים היהודית

קנת לויין - תסמונת שטוקהולם וחרדת הילד המוכה

העדות הישראלית: שלמה שרן, נח מילגרם, נטע כהן-דור שב

המחקר שלפנינו אינו מציע אומנם הסבר לתופעת האוטו-אנטישמיות, עם זאת הוא מבקש להרחיב את הדיון בסוגיית הרדיקאליזם היהודי כחלק מובנה  ב-"נפש היהודי", תופעה שבאה לידי ביטוי מוקצן בעל מרכיבים אנארכיסטים במהלך 150 השנים האחרונות. חלקם המכריע של היהודים במדעי החברה והרוח במאה חמישים השנים האחרונות, החל במרקס, עבור בפרויד ואסכולת פרנקפורט וכלה בגייסות אין ספור של פסיכולוגים, סוציולוגים, סופרים, עיתונאים, מבקרי ספרות ואישים בכירים בתעשיית הבידור. גל עצום זה של מעצבי עולמו הקוגניטיבי של איש התרבות המערבית, נושא לא אחת מסר אנארכיסטי הנוגד בעליל את מנגנוני המדינה הדמוקרטית כפי שעוצבו במהלך מאות בשנים ואף מבקש לערער את מרכיבי התא המשפחתי. אלה ועוד רבים, אחראים במידה לא מעטה לגילויי האנטישמיות בחברה הנורמטיבית.

במקרה של מדינת היהודים המבקשת להתנהל על פי כללי יסוד של כל חברה מתוקנת, נוגד הדבר את האוטופיזם היהודי בדבר "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הנה כי כן, למרבה האירוניה ישראל בעיני הרדיקאל היהודי היא בגידה במוסר הנביאים ובעיקרון של "תיקון עולם".      

פרק ו. הרדיקליזם היהודי

הערות פתיחה

מרקסיזם – התיאוריה והפרקסיס

גרמניה שדה ניסויים לרדיקליזם היהודי

להרס התא המשפחתי: מווילהלם רייך ועד אנדריאה דבורקין

ג'ורג' שטיינר ו"התקלה הציונית"

אין עוד אומה בכל בתולדות האנושות אשר הציגה את ה"אני מאמין" שלה באופן כה מקיף ועם זאת כה נחרץ כעם ישראל. ההיגיון מחייב אפוא לבקש אחר שורשי תופעת הרדיקליזם היהודי והשנאה העצמית בספרי התנ"ך. ואכן, לא יקשה להצביע על ה"תוכחה דאורייתא" בתורה (פרק כ"ו בויקרא ופרק כ"ח בספר דברים.) וכן בניתוח קצר של נבואות הזעם נוסח ישעיהו, ירמיהו, הושע ומלאכי), המשיתים על עמם את כל המארות שניתן לתאר.

הרדיקליזם המקראי בא לידי ביטוי באותו המונותיאיזם היהודי שפרץ  אל  העולם הפוליתיאיסטי בעידן הקלאסי וההלניסטי. אותו מונותיאיזם מופשט הנעדר עיקרון של סיבה ומסובב, הבז לאמונה האלילית המבוססת על הלוגוס במובנו האריסטוטלי, וקורא גלויות לכליונה  

כל זאת בשמה של אלוהות בלתי נראית ובלתי מובנת, "אלוהי ישראל" שהוא בעת ובעונה אחת "ריבון כל העולמים". התנגשות זו בין המוסר היהודי לבין  המוסר האוניברסאלי נבחנת על ידי השוואת פרשת עקדת יצחק במקרא לבין קרבן איפיגניה בטרגדיה היוונית. ואכן, הפרץ המונותיאיסטי גבה מן היהדות מחיר קטלני בחורבן הבית הראשון, השני ובגלות.

פרק ז. התוכחה מדאורייתא

פרץ המונותיאיזם בעולם של עכו"ם

עקדת יצחק מול קורבן איפיגניה

שנאה עצמית דאורייתא: ויקרא כ"ו, דברים כ"ח, ישעיהו, ירמיהו, הושע, מלאכי